דילמת המפקד בשאלת חילוץ פצועים (סיפורי קרב דומים)

"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך" (דוד בן-גוריון)

דילמת המפקד פילון כפי שהיא מתבטאת בסיפורי קרב נוספים

ניתן ללמוד על דילמת המפקד פילון מתוך סיפורי קרב דומים.
נראה שרק מי שהיה תחת אש הקרב, בלחץ הזמן לקחת החלטות גורליות על חייו וחיי חייליו ולמזלנו חזר בריא. רק אלה יכולים לשפוך אור על מה שקורה באותם רגעים.

מפתיע ומדהים היה לגלות מספר מרכיבים כמעט זהים:

  • המפקד יודע שהוא הסיכוי היחיד להציל את הנפגעים
  • המפקד מתאר את החוויה שלאחר ההתלבטות והמסקנה לפעול – "אין דילמה".
    השכנוע הפנימי מוביל לפעולה, לא מהוססת וחד משמעית.
  • רק בסיום, אחרי להט הקרב והפעולה, המשתתפים מבינים את גודל הסיכון ועד כמה קטן היה הסיכוי.

בשעת כתיבת שורות אלה, ברור לי שפילון נהג כפי שנהג כי לא יכול היה אחרת!
הסיפורים הבאים המובאים כאן, הינם לקט שמצאתי והמשותף לכולם הוא מעשי גבורה מצמררים.
דילמת המפקד פילון מתגלה בסיפורי קרב ולא רק בסיפורי קרב. הדילמה הכללית היא: האם לסכן חיים למען הצלת חיים? ואם כן, עד כמה למתוח את הסיכון?

בפרק זה התחלנו לאגור סיפורים דומים בהם יש תיעוד מפורש של דילמת מפקד בנוגע לסיכון חיי אדם למען פצועים בשטח במהלך קרב.

באופן טבעי, אנשי כוחות בטחון ואחרים מתמודדים עם דילמות דומות, לדוגמא:

  • האם לקפוץ לים סוער כדי להציל טובע?
  • או האם להכנס לדירה בוערת כדי להציל תינוק.

פרק זה מתמודד עם מקרי דילמה דומים בזמן קרב ולא בעת שלום.

הקטעים המובאים כאן – הם הקטעים הדומים. תמיד ניתן להגיע את המקור ממנו נלקח סיפור הדילמה.

טוראי יזהר ערמוני ז"ל

טוראי יזהר ערמוני ז"ל

סיפור הגבורה של טוראי יזהר ערמוני, חיפה על נסיגת הבריאים ונותר לחפות על הפצועים עד שנפל

ביום ה-20 באפריל 1948, בנבי יושע, כאשר משלושת המקלענים אשר הופקדו לחפות על התקפות היחידה נפלו שנים, נשאר טור' יזהר ערמוני ז"ל יחידי. באומץ לב ובלי הפוגות הוסיף לחפות על חבריו. ע"י כך עלה בידי היחידה לאסוף משדה הקרב את מרבית פצועיה. גם לאחר זאת לא נסוג, אלא הוסיף להגן בנשקו על שארית הפצועים, במנעו את האויב מהתקרב אליהם, עד אשר נפגע ונפל חלל בשדה הקרב.

 

 

"לא חשבתי שאני עושה מעשה גדול. הרגשתי שהילדים האלה הם כמו האחים שלי"

"לא חשבתי שאני עושה מעשה גדול. הרגשתי שהילדים האלה הם כמו האחים שלי"

לא חשבתי שאני עושה מעשה גדול. הרגשתי שהילדים האלה הם כמו האחים שלי

כשטוראי אלי שגיא, לוחם בסיירת שקד, ראה את הקומנדקר מדרדר לעבר ילדים ברצועת עזה, הוא לא היסס וקפץ כדי להצילם. "לא חשבתי שאני עושה מעשה גדול. הרגשתי שהילדים האלה הם כמו האחים שלי", סיפר בראיון שנתן חמישה ימים לפני שנהרג בסמוך לתעלת סואץ. זהו סיפורו המדהים של האיש שנלחם בעוז באויב בעודו משמר את הערך החשוב מכולם – אהבת האדם. קראו כתבה מקורית באתר MAKO

משה דובדבני

משה דובדבני

סיפור הגבורה של  סרן משה דובדבני, מ"פ שנותר בשטח להגן על חייליו הפצועים

במבצע בן נון א' לכיבוש לטרון הוטל על גדוד 35 של חטיבת "אלכסנדרוני" לכבוש את הכפר הערבי לטרון והגבעות שלידו.הכוח יצא באיחור, והגיע לקרבת יעדיו עם שחר. כאן התגלה על-ידי האוייב וספג אש כבדה ונפגעים רבים.הכוח החל בנסיגה לכיוון גבעה 314 (כיום בישוב נווה שלום) והכפר בית ג'יז (כיום קיבוץ הראל).

סרן משה דובדבני ז"ל, מפקד הפלוגה ניהל את קרב ההיחלצות ונשאר בין אחרוני הלוחמים בשטח, כשהוא פצוע ומחפה על חייליו.
בשבוע שלאחר מכן מצאה חולית חיפוש של חטיבת גבעתי מספר גופות באזור הקרבות, אשר לא זוהו על ידם ונטמנו כאלמונים בבית הקברות בנען.

 

תא"ל יהודה דובדבני

סיפור הגבורה ועיטור המופת של תא"ל יהודה דובדבני,  ארגון פינוי הפצועים וחילוץ לוחמי הפלוגה לאחור תחת אש, כשהוא נשאר הלוחם האחרון בשטח ההשמדה

במלחמת יום הכפורים השתתף רס"ן יהודה דובדבני בקרבות "החווה הסינית". הוא קיבל פיקוד על פלוגה שמפקדה נהרג ושאר הקצינים נפגעו. מצב הפלוגה היה קשה, היו נפגעים רבים בשטח שהיה נתון לאש האויב מטווחים קצרים. רס"ן יהודה דובדבני החל מארגן את חילוץ הפלוגה, תוך שהוא מפנה בעצמו נפגעים ועוסק בניהול האש. הוא נשאר אחרון בשטח לוודא כי כל הנפגעים פונו. במעשיו אלה הוכיח רס"ן יהודה דובדבני אומץ-לב, קור-רוח ודבקות במשימה למופת.

יהודה דובדבני
אל"מ (מיל) יעקב רשף

אל"מ (מיל) יעקב רשף

סיפור הגבורה והצל"ש של אל"מ (מיל) יעקב רשף, טייס מסוקים שחילץ פצועים בקרב

"…לאורך כל הדרך היה חשש גדול שניפגע, בייחוד בגלל שטסנו במסוק לא ממוגן. מצד שני, ידענו שבקצה הדרך יש פצועים שצריך לחלץ: אין להם איך לחזור אחורה, ובמעשיך אתה בעצם חורץ את גורלם. לכן גם המשימה מצדיקה את הסיכון לחייך. זה לא משהו סתמי. אתה, כמפקד מסוק, צריך להחליט האם אתה עובר את הלימיט או לא עובר את הלימיט. נכון, ההחלטה היא בהתאם לעוצמת הסיכון, עוצמת האש, לכמה אתה נפגע, לשאלה האם אתה יכול להמשיך או שאתה חייב לחזור, אבל בסוף, ההחלטה היא בידיך. אתה, כמפקד המסוק, צריך להחליט במקום – אף אחד אחר לא יכול לשקול על מאזניים במקומך את כבדות המשימה ביחס לכבדות הסיכון. היום אני יכול לומר שההחלטה באותו לילה להמשיך לתוך לבנון הייתה מסוג ההחלטות שאתה מקבל ברגעים ספורים, והן משליכות לאחר מכן על חיים שלמים".

לכתבה המלאה שהתפרסמה בעתון במחנה ומופיעה באתר הגבורה

חילוץ פצועים 669

חילוץ פצועים 669

יחידה 669, מפעל ייצור של דילמות חילוץ פצועים

יחידה 669 נתקלת במספר רב של מקרי דילמה דומים. לדוגמא מובאת העדות הבאה:
מפקד החוליה, סמ"ר ס', נתקל בדילמה, אולי אחת הדילמות הקשות בחייו: האם להמשיך עם הכח הפצוע שלו במשימה, לנסות לחלץ את הטייס החטוף ולקחת את הסיכון שהוא עלול לאבד את חברי הצוות הפצועים וזקוקים לסיוע רפואי או לסגת, להכשיל את המשימה ולא לחלץ את הטייס החטוף. שניות הופכות לנצח, סמ"ר ס' חייב להחליט ומהר, אחרת זה עלול לעלות למישהו בחייו.

לכתבה המלאה באתר חיל האויר והחלל

אל"מ (מיל) שרון שילה קיבל צל"ש מפקד חיל האויר על חלקו בחילוץ פצועים בלבנון 2006

אל"מ (מיל) שרון שילה
קיבל צל"ש מפקד חיל האויר
על חלקו בחילוץ פצועים בלבנון 2006

הסיכון בכניסת מסוקים באור יום לאזור קרבות לטובת חילוץ פצועים

"כשהגיעה השעה, עלינו לאוויר שני מסוקים, ותוך כמה רגעים הודיעו לי שייכנס רק אחד מהם. מיד עניתי שאני אכנס – לא הייתה פה דילמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאזור הקרבות של דרום לבנון מאז היציאה מרצועת הביטחון, …"

"…זה היה אמנם בסך הכל מרחק ארבעה קילומטרים לתוך לבנון, אבל הגענו מעל בינת ג'בל וזה נראה כמו עולם אחר. מהומת אלוהים. מישהו צעק בקשר 'אני פותח לך רימון עשן אפור'. הבעיה הייתה שהיו שם המון רימוני עשן – והופ, עברתי את הנקודה בכמה מאות מטרים. בחיי שזה היה רגע מלחיץ. עשיתי מיד אחורה-פנה, איתרנו את הנקודה ונחתנו בין הבתים של בינת ג'בל. מהר מאוד העלינו למסוק שבעה פצועים מהכוח של רס"ן רועי קליין ז"ל (סמג"ד 51 ובעל עיטור העוז – ט"ז), ותוך 51 שניות כבר לא היינו שם."

לכתבה המלאה באתר הגבורה

אתה מפחד, אבל אתה פשוט ממשיך

סרן א', מטייסת "החרב המתהפכת" המפעילה מסוקי ינשוף (בלק–הוק), מתאר חילוץ תחת אש, באור יום בלב בינת–ג'בל

סיון גזית | צילום:ליאור דיין

מתוך כתבה בגליון חיל האויר

אדרנלין, פחד ודילמות

"אני יכול לומר שזה מפחיד מאוד וכל מי שאומר אחרת כנראה לא חווה משהו כזה. אבל כששומעים את האנשים שלנו בקשר ומבינים שהם חייבים שתגיע, כי אם לא אז גם אף אחד אחר לא יגיע הדילמה, פשוט נעלמת. אתה יודע שאתה חייב לעשות את זה ואתה לא מהסס. אתה מפחד אבל אתה פשוט ממשיך כי אנשים למטה סומכים עליך שתעשה את מה שצריך כדי להוציא אותם. יושב שם פצוע ומחכה, והדבר היחיד שמחזיק אותו לפני שהוא נשבר זה שהמסוק יגיע וייקח אותו לבית–חולים. לפני הכניסה עברו לי מחשבות רבות בראש, בעיקר כי שמעתי את הכוח בקשר והיה ברור שהמצב שם קשה. אבל בזמן הכניסה עצמה אתה פשוט חושב כמו רובוט, עושה את מה שצריך ולא חושב על עצמך בכלל. פחדתי לפני, וכשהכל נגמר פתאום קלטתי מה עשיתי. אבל ברגע שאתה נמצא בתוך האירוע ויש אדרנלין, אתה יודע מה לעשות, אתה מתורגל בנהלים ואתה פשוט עושה את זה בלי לערב רגשות. הרי בסופו של דבר ההתמחות שלנו במערך המסע"ר (מסוקי סער) היא להגיע באופן נסתר לנקודה, לקחת את מי שצריך ולצאת, וזה מה שעשינו.

"לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי בערב כבר היתה לי הזנקה נוספת לפצועים במארון א–ראס. הקושי בלהיות טייס בסוג לחימה כזה הוא שבניגוד לכוחות הקרקעיים, שנמצאים בתוך המצב, אחרי כל גיחה אני חוזר לטייסת. פתאום  כשיש הזנקה אתה עובר מהשקט של מבנה הטייסת המוכר לתוך מצב של קרב, במקום לא מוכר ובתנאי אי–ודאות. זה עניין של מספר דקות בין להיות בחוץ לבין להיות בקרב. בסך הכל אני חושב שחיל–האוויר הוא גורם משמעותי מאוד בלחימה הזו ורואים את התוצאות בשטח. הכוחות הקרקעיים סומכים עלינו".

נשלח ב דילמת המפקד פילון