דילמת המפקד פילון – היבט סוציולוגי / דר. מירי לוין רוזליס

דילמת המפקד פילון כמקרה בוחן: היכן מצויה הדילמה?

 

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

תל-אביב, 1939

 

 

ואכן בספר הזיכרונות של אימי מסוף כיתה ח' בבי"ס חביב בראשל"צ, שנכתב שנה או שנתיים אחרי שנכתב שירו של טשרניחובסקי, אין אף בחור אחד ששרד את מלחמת השחרור. אף לא אחד.

 

***

 

אני רוצה לטעון שהדילמה המוסרית של המפקד פילון נפתרה עבורו על ידי החברה שבה הוא חי.

 

 

מקובל להגדיר דילמה כמצב שבו צריך להכריע בין שתי אלטרנטיבות רצויות באותה מידה, ולכן אין פתרון חד משמעי ופשוט.

דילמה מוסרית, היא דילמה שבה הקונפליקט הוא בין ערכים מתנגשים.

דילמה מוסרית אישית שואלת מה המעשה הטוב בעיני הפרט לעשותו. מהו המעשה הראוי. זאת בשונה מדילמה רגילה שבה השאלה היא מה המעשה הנכון לעשותו, מהי הפעולה הרציונלית בנסיבות נתונות.

 

הדיבור על דילמת המפקד כמקרה בוחן מצוי בשני ממדים/מרחבים שונים של הדילמה, שמזינים אחד את השני.

הממד האחד – הדילמה המוסרית – החברתית-תרבותית

הממד השני – הדילמה המוסרית – האישית

ברצוני לפתוח בממד המוסרי החברתי-תרבותי, אשר שוכן בבית התרבות, בסביבה החברתית, בהיסטוריוסופיה שלה, ובזירה שבה חברה זו פועלת. תפקיד חשוב יש לשאיפות הקולקטיביות עד כמה שישנן, ולערכים השולטים בקרב חברי הקבוצה. ערכים שלאורם הם מתחנכים, לפיהם הם פועלים. וכאן בממד החברתי-תרבותי יש דילמה מוסרית מורכבת מאין כמותה. שהיא רבת נדבכים כמו עוגת שכבות.

במכוון אתחיל בדוגמה קיצונית: חיילי הקמיקזה היפניים אומנו להתאבד עם המטוסים שלהם. בידיעה ברורה שלהם ושל מפקדיהם הם נשלחו למות למען הקיסר והמולדת. המעטים ששרדו מסיבות שונות סבלו מסטיגמה חברתית קשה. קולות שהתנגדו לקמיקזה היו מעטים, ובדרך כלל הושתקו מיד.

הדילמה כאן היא רק מוסרית. אין כאן דילמה מעשית. מכיוון שרציונלית, הקרבת חייל, פיון בשביל להפיל מלכה בדמות נושאת מטוסים או ספינת קרב היא רציונלית לגמרי. בדיוק כמו שנכון לשיירת נמלים להקריב את אלו שתיצורנה גשר חי מעל מעבר מים, ותטבענה תחת מדרך רגליהן של אחיותיהן שתצלחנה לחצות את המכשול.

האם הקמת יחידות קמיקזה הוא מעשה מוסרי? לא מוסרי? מתי זה מוסרי לשלוח חיילים למוות בטוח? אילו משקלות ערכיים עומדים כאן אחד מול השני? הרי ערך החיים וקדושתם הוא ערך עליון בכל חברה ותרבות? נכון. ובמקביל, ערך קדושת החיים הוא מתעתע. הוא לכאורה מוחלט. אלא שבכל חברה, בכל תרבות ובכל מצב ההגדרות של מהם חיים (למשל, הפלות, המתת חסד, מוות מוחי לצורך תרומת איברים), חייו של מי (אויב או ידיד), למי מותר לקחת חיים (מדינה, רופא, חייל), וגם חייו של מי תמורת מה, הן משתנות וגמישות. ביהדות, עם "פיקוח נפש דוחה –"  יש גם שלושה דברים שעליהם ייהרג ובל יעבור.

התשובה המוסרית איננה חד משמעית. היא תלוית תרבות וערכים, אבל לא פחות תלוית מצב. ויש כמובן קשר הדוק, גם אם לפעמים מפתיע, בין המצב לבין הערכים.

החברה החלוצית – יישובית אמנם לא חינכה לקמיקזה, אבל לא הייתה מאד רחוקה משם. היא חינכה להגשמה אישית (מושג שמשמעותו היום התהפכה), כלומר – בשפת אותה תקופה – למסור את עתידך, שאיפותיך, כוחותיך ויכולותיך למען מטרה נעלה שהיא יישוב הארץ הקשה הזו, ששום דבר בה לא היה מובן לאותם מהגרים שהגיעו אליה. ותוך כדי ההגשמה הזו גם לסכן את חייך מול המלריה, תת התזונה, השרב, הפורעים והמתנכלים, והקרבות. ללא דרישה זו לא היו תל-חי וחניתה, וגם לא דילמת המפקד פילון. תולדות הארץ הזו רשומים בדם.

והדילמה הזו – ויש כאן דילמה גדולה – מה תפקידו, משקלו, ערכו של הפרט הבודד מול משימה לאומית, קבוצתית או חברתית, נמצאת בכל מקום בחיים החברתיים (עד היום. האם "בריחת מוחות" או "נפולת של נמושות"?). הדילמה הזו מקבלת משמעות מחודדת וחזקה מאד כשמדובר בחיים. בחיים של הקבוצה, בחיים הפרטיים שלנו וגם בחיים של "האחר" (למשל, "השבוי" של ס. יזהר). כפי שהיטיב לבטא אלתרמן: "בהתפרש המחנה אשר דינו: להיות שופך דם האדם ומגינו."

והחברה של אותם ימים קידשה במקרים רבים את המשימה על פני היחיד. לא רק בקרב, אבל גם הרבה מאד בקרב. בשיח לוחמים שנכתב יותר מעשרים שנה אחרי הקרב על נבי אושה אומרת אם שכולה: "בעצם מה אני רוצה? מה אני קובלת? מה אני בוכה? סוף סוף במה חינכנו את נמרוד? למה חינכנו אותו? — יצחק שדה, ופלמ"ח והגנה וחנה סנש. סוף סוף אנחנו חינכנו את בננו לעלות על העקדה. איזה הורים אנחנו? הן אנחנו הורים שחינכנו את בנינו לעלות על העקדה. מה אני רוצה?" (אברהם שפירא. (עורך), שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות, תל–אביב 1967, עמ' 184.)

ואכן הפרטים, היחידים שהתחנכו על אותם ערכים הפנימו זאת היטב. בחברה שלנו, בתרבות שלנו, בסיטואציה שבה אנו חיים ישנם מצבים קיצוניים, שלצערנו אינם נדירים, שבהם קדושת חייו של הקולקטיב חשובה יותר מקדושת חייו של היחיד.

***

ערך חשוב נוסף בממד החברתי הוא ערך הרעות. אותה רעות שנשואה בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת. שנותרה בהירה ודולקת בלילות האימה הגדולים, ושבשמה נחייך ונלכה. ושוב עינו הרגישה של אלתרמן, המשורר הפובליציסט: "ליל שמוסך את כישופה של רֵעות רוח בבניינה של ממלכה – ". ואני משוכנעת שאלתרמן ידע היטב את המשמעות בעברית של רְעות-רוח (ניקוד שונה של שתי המילים), ובחירת המילים שלו איננה מקרית.

עד היכן אנחנו סוחבים את הרעות? מה מותר לאותה רעות הכרחית לדרוש מאיתנו? האם החייל שרץ במנהרות בניסיון עקר להציל את מפקדו הוא גיבור או שסיכן את חייו לשווא? אם היינו יודעים בזמן אמת מתי הוא גיבור ומתי סיכן את חייו לשווא – לא הייתה בעיה. אנחנו פתרנו את אי הידיעה, החלטנו שהוא גיבור ונתנו לו צל"ש. לחימה אי אפשר לה ללא קידוש הרעות. אחוות הלוחמים.

לפרטים, ליחידים שהתחנכו ומתחנכים גם היום על הרעות לא הייתה דילמה. האמונה בה הייתה הכרחית להם כמו אוויר לנשימה. היא הייתה הדבק. והיא הייתה מכשפת.

***

ומכאן לממד המוסרי-האישי. במקום הזה, לדעתי, לפילון כמפקד לא הייתה דילמה, בדיוק כמו שלנתן אלבז ולרועי קליין לא הייתה דילמה. לא הייתה לו דילמה מכיוון שלא הייתה לו בחירה אמיתית. הערכים שלאורם פעל עד אותו יום נתנו לו תשובה חד משמעית, בשתי השאלות שעמדו בפניו. הם נתנו תשובה חד משמעית לגבי ערך קדושת חייו לעומת קדושת המשימה, לעומת מטרות הקולקטיב. והם נתנו לו תשובה חד משמעית איך עליו לנהוג בפצועים, חבריו לנשק, שהוא כמפקד היה אחראי עליהם. (רודניצקי היה חייל. פילון היה המפקד. מפקד לא משאיר את רעיו פצועים בשטח. ואם אין ברירה – הוא נשאר איתם).

להרוג חבר (את הפצועים) זה רף גבוה מדי לעבור. גם לוחמים נועזים לא עוברים את הרף הזה. יש הבדל עצום בין להרוג אויב ללהרוג אח לנשק.

אפילו לנטוש פצוע זה רף גבוה מדי. בוודאי בתרבות שהתחנכה על "הרעות". והרעות הזו הייתה במקום משפחה "וגם לו הייתה להם אֵם לא ידעה בצאתם לדרך". כלומר השאלה של לנטוש חבר, מול לנטוש את ילדך (או את אחיך) לא הייתה כל כך מחודדת כמו היום.

ובעניין בנך, או אחיך – לאברהם אבינו לא הייתה דילמה. למרות שהיה מדובר בבנו, יחידו, אשר אהב, האמונה שלו הייתה חזקה מכל רגש. והמעניין בסיפור שגם יצחק, הקורבן העתידי אינו מביע התנגדות. יש מצבים שמנצחים גם את קדושת החיים של הפרט, וגם את יצר החיים שלו.

 

לסגת זהו רף יותר נמוך אמנם מלהרוג פצועים, אבל עדיין רף גבוה בסולם הערכים של חברה שבתחושתה (ובאמת אכן כך, אבל התחושה היא שחשובה) נלחמה עם הגב לקיר, ו"למות או לכבוש את ההר" הייתה אמירה מקובלת. וגם כמובן "טוב למות בעד ארצנו".

 

אם נבחן את שלושת המחסומים האלה: קדושת חיי הקולקטיב מול חיי הפרט, הרעות שלא שואלים לגבי גבולותיה, ונסיגה מקרב, ונחבר אותם יחד נבין שהבחירה של פילון, הייתה היחידה האפשרית לו, גם אם אפשרויות פעולה אחרות עברו במוחו.

ונכון שבוודאי ידע שסיכוייו קלושים עד אפסיים. הרי לא היה טירון. אבל האלטרנטיבה הייתה קיימת רק לכאורה. לא באמת. המעשה של פילון הוא מעשה מוסרי מאין כמותו. המעשה של פילון היא מעשה אמיץ מאין כמותו. הוא בחר למות כאדם, כלוחם, כמפקד, כרע, כפילון. האפשרות האחרת היא לבגוד בעצמו, ברעיו הפצועים, ברעיו החיים ובערכים שעבורם ולפיהם לחם. זו לא באמת בחירה.

מערכת הערכים שלנו כחברה וכתרבות לא השאירה לפילון ברירה.

***

אם צריך להביא משהו לדיון, ולדיון נוקב, הוא את הממד החברתי-תרבותי.

פילון מציב מולנו מראה ושואל – האם אכן לכך צריך לשאוף? האם נכון לכם/לנו כחברה שההתנהגות שלי, של פילון, תהיה גולת הכותרת של המערכת הערכית שלאורה מתחנכת החברה? האם לקומם את מיתוס מצדה? האם לנו כחברה יש ברירה?

הסיפור של פילון מחדד את כל השאלות האלה עד לחודו של תער. אבל השאלות האלה הן אלינו ולא אליו. הוא, באומץ לב נדיר, עשה את הדבר הכי נכון שיכול היה לעשות בנסיבות שנקלע אליהן, ולאור הערכים שהאמין בהם. (זה לא היה שיקול רציונלי. השיקול הרציונלי היה אומר לו ללכת משם, אבל אולי גם בכלל לא לצאת לקרב. להיות "משתמט". לשיקול הרציונלי אין שום מקום במצבים האלה. לא ברמת היחיד).

אני רלאטיביסטית כשצריך לשפוט תרבויות אחרות. ויש לי קווים אדומים ברורים (לי) כשצריך לשפוט את החברה שלי. ואני חושבת שמותר לנו, ויותר מזה – שאנחנו חייבים להעלות לדיון ביקורתי וכואב את השאלות האלו. לאור אילו ערכים אנחנו רוצים לחיות ולגדל לאורם את ילדינו. ומה אומרת לנו על עצמנו, הפרשנות שלנו את אותם הערכים.

ולמרות הקווים האדומים שלי, אין לי תשובה ברורה. עובדה שאנחנו נוטים לכעוס על רודניצקי, ונותנים צל"ש ולא נזיפה לחייל שרץ במנהרות. כלומר הערכים האלה מוטבעים גם בנו. עדיין. ואני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע.

 

נשלח ב דילמת המפקד פילון