דילמת המפקד פילון מההיבט ההילכתי / הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו  בכנס דילמת המפקד פילון יוני 2012

אני בדילמה הזאת עמדתי לפני שלושים שנה. הייתי מפקד פלוגת שריון בקרב סולטן יעקב. אני רוצה לתרום לדיון שתי זוויות נוספות.

האחת, הזווית היהודית אני לא יכול להגיד הילכתית ואני אסביר למה.

והשניה, עוד פאן אחר של הדיון שגם אותו אנחנו צריכים לקחת בחשבון. אנחנו בציבור הציוני דתי מאוד מתלבטים בו.

אי אפשר לדבר על הדילמה הזו בשם ההלכה בשל העובדה שב- 2200 שנים האחרונות לא היתה לנו מדינה עצמאית וההלכה לא ליוותה את המציאות הזו. הפעם האחרונה שיש איזשהו דיון בהכרעות צבאיות מאין אלו היה בערך בצבאו של דוד המלך ועבר זמן מאז, היו אתוסים מאז. אני לא חושב שיש משהו שיכול לדבר בשם הדבר הזה עצמו.

לא זו בלבד, הוזכר שאול המלך שנפל על חרבו, השאלה היא שאלה של פרשנות למה הוא עשה את זה? מה היתה ההצדקה? יחד עם זאת אני חושב שאפשר לומר משהו מאוד משמעותי. והוא באמת שאלה האם זה – בהמשך דברי פרופ. אסא כשר – השאלה היא מה היתה המשימה? האם המשימה היתה להחזיר הביתה בשלום כמה שיותר חיילים?

אז ניתן לומר, שאם תשאר ולא תחזור אזי אסור היה להשאר עם הפצועים. העניין הוא שלפעמים במבט היסטורי, לפעמים התנהגות מסוימת יוצרת אתוס אשר משפיע הרבה מעבר לשאלת הארוע המקומי. ואז בסופו של דבר, בשאלה כמה חיי אדם ניצלו? או כמה קרבות הוכרעו? או כמה פעלנו לטובת האתוס של הרעות כתוצאה מהעובדה שאנשים כמו פילון – בתחום הרעות או כמו נתן אלבז … ואתה שואל בסופו של דבר, בהסתכלות כללית לא ממוקדת אל הקרב הזה – האם אני יכול להגיד שצמח כאן אתוס מרחיק לכת ביותר אשר בזכותו מורל החיילים גבוה הנכונות לצאת לקרב גדולה יותר?

ברגע

אסכם את הנקודה הראשונה, בשקלול ההכרעות אי אפשר לתת תשובה אחת נכונה מתי כן ומתי לא. אבל ברגע שאנחנו משקללים לא רק את תוצאות הקרב הנוכחי אלא גם את המשמעות הערכית ארוכת הטווח של התנהגות כזו או אחרת, הדבר הזה בהחלט מטה את הכף לטובת ההכרעות שמקרינות משהו כללי לטווח ארוך על הצבא ועל החברה הישראלית ועל הנכונות החיילים לצאת לקרב.

ההערה השניה וכאן אני רוצה לתת מימד אחר לסיפור, אנחנו דנו במפקד, בארוע, בצבא ואני רוצה לדון כמחנך. והשאלה היא כשאנחנו מספרים את סיפורי נתן אלבז, רועי קליין וכמובן פילון פרידמן האם בעצם האזכור אנחנו מורים למתחנכים שלנו שזו ההתנהגות הרצויה בכל מצב ובכל תנאי.

אנחנו בחברה הציונית הדתית העלינו את הנושא לדיון כשמצאנו שכל מוסדות החינוך בטיול השנתי הולכים לקברו של רועי קליין. זה הקבר היחיד שהם הולכים אליו. כמורה דרך לרבים. השאלה היא: מה אתה בעצם אומר בדבר הזה? והאם יש לך יכולת למסור מסר כפול?

שבא ואומר כך: בדיעבד לאחר שמשהו בחר בבחירה ההירואית הזאת אני מצדיע מעריץ הופך אותו להיות מופת וסמל אבל אל תסיק מזה את המסקנה שאמרתי שכך צריך לנהוג. זה מאוד קשה.

אנחנו לא הראשונים שמתלבטים בדבר הזה, לסיום דברי אני רוצה להביא מקור היסטורי מרתק שהכריע ופסק שאפשר למסור את המסר הכפול.

אני מדבר על מכתב שכתב הרמב:"ם 1165 וזה המכתב הראשון שיש לנו בידינו משל הרמב"ם ונקרא לימים "אגרת קידוש השם". הרקע ההיסטורי מאוד ידוע. מדובר על חברה שאנסו אותה להיות מוסלמים. והם לא מסרו את הנפש על כך ומצאו כל מיני דרכים כדי לשרוד. והם הותקפו חריפות על ידי חכם יהודי והרמב"ם נכנס בו בצורה החזרה ביותר. הרמב"ם אומר שהם נהגו כשורה, כך צריך לנהוג ולא סתם למסור את הנפש ומי שמוסר את הנפש עושה לא נכון ובטעות. אגרת שלמה שתומכת בצבור וממש מתנגדת לעקרון של למסור את הנפש על מניעת ההתאסלמות. והנה בפסקה הכמעט אחרונה, הוא כותב ממש לקראת הסוף לכאורה דברים הפוכים לחלוטין, וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש, כלומר מי שלא הלך לפי מה שפסקתי ואני יצאתי נגדו אבל בסופו של דבר הוא מסר את הנפש. לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה אבל משבא לשאול אותנו אם יהרג או יודה? אומרים לו שיודה ולא יהרג. זהו  מסר כפול, מורכב ולא פשוט – אני חושב שאנחנו צריכים לאמץ את זה. כי מצד אחד אני חושב על פילון, נתן אלבז ועוד מעשי גבורה הירואים אחרים, אני הקטן עומד מצדיע להם בענווה והערצה עצומה לדמות מופת. אבל הדבר הזה לא משפיע על השאלה שאני שואל את עצמי האם אני בעצם בשעה שאני עושה את זה מחנך בצורה חד משמעית וטוטאלית את כל חברי ורעי ותלמידי לעשות כך? ואני חושב שאם אנחנו נצליח לעשות את ההבחנה הזו בין המבט המעריץ בדיעבד לבין המבט מלכתחילה, אני חושב שאנחנו נוכל לפחות לגשת לדיון ממקום יותר נקי ויותר בטוח ביחס לדברים.

נשלח ב דילמת המפקד פילון