חברים כותבים אל ועל פילון

ברכה כותבת על פילון
על פילון

פילון. זקוף קומה, תמיר, נאה, עינים חומות עמוקות מישירות מבט אל המטרה. קידם את פני החיים בכובד ראש, במחשבה ובעצב.
אהב את הטובים במדריכיו והעריצם בכל נפשו, עד שבמשך הימים היה הוא עצמו מחנך ומורה-דרך למופת. היותו רֵע לחלשים ממנו, טוב ליבו ועצם הוויתו נטעו אמון בלבות הלקויים ביותר מבין חניכיו.

באותו פילון הגא, העז, הסתתרה נפש רגשנית, עדינה ויפה.

הוא השתוקק לעבודת האדמה, לזוג הפרדות ולחרמש, החרמש – עמו התרועע בשעות הבקר המוקדמות, כשהוא ניצב בשדה ערום למחצה ושורק זמר השופע אביב חיים ועוז. זה הרון, אותה שירת-חיים נפלאה, מה היו אהובים עליו. פעמים היה מתיחד עם חלילו, ואז נישאו צליליו, כנוגים כעליזים, צלולים בחלל החדר או האויר.

לעיתים נראה בלתי שלו, דבר מה העיק על ליבו – החברה: קשה עליה לעכל אדם אשר משום מה הוא מתבלט תמיד. כאן אחד הדברים שעשוהו שונה מחבריו ועוצבה דמות מיוחדת לו בלבד.

פילון ככולנו אהב לכתת את רגליו בשבילי הארץ, כשתרמיל או שניים רבוצים על שכמו. רגליו מוצקות, צעדו בטוח, ללא היסוס. בעדינות שהיא ממש ניגוד לבחור כזה, היה תומך בנכשלים ומגיש להם עזרה, יש והתעלפה נערה בדרך, היה ניגש אליה, מלגים לפיה טיפות מן הנוזל היקר – מים. זו התאוששה והיה נמשך המסע.

תפקידו בזמן האחרון הרחיקו מאתנו וציווהו לתת כל אשר יכול ואף למעלה מזה. לפני ימים עבר על פנינו בחצות הלילה. הוא העירני. נזדעזענו. "שב, ספֵּר דבֵּר!" לא! נותרו מספר דקות, עליו להמשיך. המטיר עלינו שאלות למכביר והתנצל שהפריענו, אולם כה חפץ לראות פני רֵע.

פניו הרצינו והחיוך כמעט ניטל מהן כליל.

הבחור הזה רצה ללמוד, נכסף לדעת. עת כולנו ציפצפנו והרעשנו, ישב פילון קמוט מצח, ופעור פה והקשיב לשיעור. בשנתו האחרונה חפץ להשתקע בלימודים, להציץ אל הכמוס ממנו. אולם התפקיד שאג בעוז, והוא החליט לדחות את מאוייו אלה לימים טובים.

משאת נפשו בשבוע האחרן היתה להגיע לחג הביתה לירושלים. "איך שהוא להגיע", כך סח לנו.
קברוהו בלילה. ליל אביב מקסים. הסהר שפך אורו על פני האדמה, המרחב בושם בפרחים ואמר רעננות, אורות ישובי הגליל ניצנצו. הכל זעק לחיים, ליופי, להוד.

נוראה המציאות, כי פילון לא יטעם עוד מכל אלה.
על קברו הונחו זרי פרחים.
אבד לנו עלם חמד, רע וחייל אמיץ לב.
לא, לא נוכל הינחם.

ברכה

אהרון שפר כותב על פילון
פילון החביב, פילון הגא והאמיץ, הישר והנבון. פילון החסון, כולו שרירי עשת. כולו אומר כח ומרץ. הכרתיו עוד לפני ארבע שנים ב-1945 בגבת. יחד היינו בחברת הנוער. תמיד היה אחד ממעצבי דמותה של החברה.
פעיל במזכירות, באסיפות – אחד מראשי המדברים. דעותיו ברורות ומעשיות. אך ידע גם לשמוע את דעת חברו.

מהמדברים וגם עושים.

בגבת עבד בענף-המספוא, שהיה אהוב עליו עד מאוד, הוא השקיע זמן רב ועבודה רבה ללמדו. עד מהרה סיגל לו את הדברים היסודיים בענף, וכבר עבד באופן עצמאי, בידיעה ובאחריות. חברי המשק סמכו עליו תמיד, ואמרו שהוא יהיה פעם "המספוא'ניק". זוכר אני אותו כשהוא חוזר מיום עבודה חם של קציר. מזיע ועייף היה רץ לבריכת השחיה וקופץ המימה. אז היה אומר: "אין לך דבר טוב מזה".

סיימנו שנתיים בגבת, ואז עמדה לפנינו שאלת דרכנו לעתיד. פילון היה מהמתלהבים להתגייס לפלמ"ח. באסיפה אמר כי זאת צריכה להיות דרך כל הנוער המאורגן בארץ. התגייסנו לפלמ"ח ועברנו לאפיקים.

מיד גילו מפקדנו בפילון כשרונות לא רגילים. הוא הצטיין בכל מה שעברנו באימונים. תמיד קיבל הכל ברצינות. אף פעם לא בא בטענות. ידע כי פקודה זו פקודה.
כל תפקיד שהיה מקבל עליו, היה ממלאו ברצון, בהתלהבות ובתבונה רבה.
לא עבר זמן והוציאו אותו לקורס ממכ"פים.

בקורס היה אחד המוכשרים ביותר, כבר אז שמו עליו עין ואמרו: אותו נוציא גם לקורס מ"מים.
אחרי הקורס עברנו לכפר גלעדי. שם הצטרפנו להכשרת התועה המאוחדת.
התמסר כולו להדרכה ולאימונים. בתור מ"כ אהוב היה על הכל. אמנם היה תקיף, אך ידע כיצד להתנהג עם חניכיו.
תפקיד קשה הוא להיות מפקד וחבר, ביחוד קשה להיות מ"כ בהכשרתך.

וכך עברה שנה בכפר גלעדי.
בזמן האחרון רצה מאוד לחזור הביתה לשנה-שנתיים, לשם השתלמות בלימודים. זה היה רצון חזק מאוד, כי הרגיש שחסר לו הרבה. תמיד היה להוט לקנות תורה ודעת, ועשה מאמצים להשתחרר לשם כך.
אך מפקדנו הגבוהים החליטו שעליו לצאת לקורס מ"מים. ואף הובטח לו כי אחרי שיסיים את הקורס יקבל שחרור לשנה. וגם הפעם נשמע, בלי דיבורים נוספים, ויצא לקורס.
אך באותה תקופה התחילה מלחמת הדמים בארץ. אלפים מהנוער העברי בארץ יצאו למערכה. וברור שהוא ויתר על שחרור ולימודים. הוא קיבל את תפקידו החדש בתור מ"מ.

בתקופה אחרונה זו השתתף בפעולות שונות ומילא תפקידים רבים וחשובים. לבסוף יצא לפעולתו האחרונה, לכבוש את מצודת נבי יושע, ושם נפל חלל עם עשרים ואחד מחבריו.

ברגעיו האחרונים הוכיח את אופיו הנעלה: לא רצה לסגת ולנטוש אחריו פצועים. בכוחותיו האחרונים סחב אחריו שני פצועים עד אשר כרע ונפל.

תשמש לנו דמותו סמל של איש הגנה, איש העבודה וההתישבות.
יהי זכרו וזכר כל אנשי המגן שנפלו במלחמת האומה, ברוך!

אהרון שפר

ראובן כותב על פילון

זמן רב עבר מאז הכרתיו. עוד בהיותנו בחברת הנוער בגבת, שם קיבל את חינוכו לקראת החיים העומדים לפניו,
ידוע ידע – העתיד קשה, אך צריך לקבלו באהבה.

אהב את מרחבי הטבע, את יפי העמק, היה רגיל לעמוד זקוף להשקיף אל השדות הזהבהבים, מקשיב אל
השיבולים המתלחשות… בקר בקר היה קם עם קריאת הגבר, תופס את כלי-העבודה כשהוא משמיע את הפתגם
השגור בפיו: "לעבודה ולהגנה".
אהב את החרמש ופעמים היה נדמה שהוא חלק בלתי נפרד מגופו. היה עומד חציו ערום, שזוף, הכלי מתנופף מצד
אל צד והזיעה נוטפת, וגם כשהעייפות גוברת אינו מרפה ממלאכתו, כאומר: עמוד אעמוד!
בפנים קשות ועזות צפה אל גורלו, יש שתקף אותו דכאון, אך הוא ידע להסתיר את רגשותיו אלה.
היה בו כח רצון חזק ובכח החיים זה הלך למלחמת השחרור ללא שוב.

לא תמוש דמותו מקרבנו.

ראובן

חנה הראל כותבת על פילון בחברת הנוער בגבת
פילון בחברת הנוער בגבת

פילון היה אחד מאלה שהדביקות, הנאמנות ומסירות הנפש קדשו כל יום מימיו. משך שנתיים תמימות האיר עליו יומו
בשעה הרביעית לפנות בקר; קיץ וחורף, אביב וסתו, היה קם לעבודתו הקבועה בענף החצירים.

החרמש היה לידידו הקבוע – ושניהם לא בגדו – זה נאמן בידיו של זה, והאוחז בו אף לא נטשו, לעבדו בענף זה נצמד באהבה. ידע פילון לספר על על טללי בקר מכסיפים, על ירק תלתן ואספסת, על זריחות שמש המפציעות בין העבים, על חרמש עליז וקל, על זיעה ניגרת בחום הצהריים – ועל מנוחת עובד מתוקה.

לא תמו שנתיים והעבודה חתמה את חותמה על אוהבה: שריריו חזקו, גידיו שורגו, קומתו גבהה, גופו רחב – וכולו אומר: איש עמל.
רצונו עמד לו, והגביר את יכולתו בלימודיו, הצורך בלימודים, ההכרח להרחיב אפקים היה נר לרגליו. כך הצליח ועשה חיל, פינה יחד לליבו לספר התנ"ך.אהב לקרוא בו, ויותר מזה רצה ללמוד בו. ופינה מוצנעת יותר – לשירה וליופי.
משכו את ליבו תולדות תנועת הפועלים בארץ ובעולם, כי הוא שאף לדעת גם את העולמות האחרים הגובלים עם חייו.

זכורני ערב אחד… השעה היתה מאוחרת, לאחר שיחת החברה. והנה פילון מופיע בחדרי, בידו מחברת למתמטיקה…
כי ביקש תמיד להוסיף ידיעות, רצה יותר ממה שניתן.
ומשום כך, כנראה, גם מצא זכות לעצמו, לדרוש מחבריו נכונות רבה יותר בכל שטחי החיים שבחברה. החל מהקפדה על דיוק בזמן הפעולה וכלה ביציאה להגשמה.

היינו רגילים לראותו במסיבותינו וחלילו בפיו, או הזמר על שפתיו, או חלק לו בהשמעת קטעי קריאה. החדווה אופפת אותו ומסביב לו חבריו.

ומי מאתנו אינו זוכר את פילון בטיולינו. לסמל היה. לא ידע ליאות. כמו התמזג כולו עם הנוף. הוא שאף לקרבו הכל –
הר וגבע, עמק וואדי, עץ וחורש. טוב היה לטייל בחברתו, נחרתו בזכרוני פניו כאשר הצלחנו להעפיל למצדה.
"עצום" – נזרקה המילה מפיו, ומיד תר אחר כל המראה הנהדר.

אחד מעמודי התווך של החברה היה, ולא אחת נחלצה החברה מבעיה קשה או ממשבר קל, בזכותו ובזכות חבריו שידעו להתרומם מעל לשיגרת החולין ולהגיע אל התכלית המבוקשת.

אך יש שהיה מתבודד, ופעמים רבות היה חוזר ובוחן את דרכו, את הסובב אותו – חבריו, התנועה, הבית בירושלים, המשק העתיד, התישבות חדשה… לימודים?? – כן, הוא נמשך אל ביתו והוריו, ואף הרצון להמשיך בלימודים, שסתר את המציאות, קנה מקום בליבו, והעיב לא אחת על רוחו. ומי עמד לו בכל זה? – רק הוא בכוחות עצמו. הוא כבש את יצרו.

פילון ויתר על מאוויו אלה והלך. הוא המשיך, התמיד, הלך לאפיקים, ושוב מנקרות השאלות בלבו, והוא מחפש את עצמו, מבקש את דרכו בדרך הכלל, אכן נוכח שאסור להפסיק…

על פילון חלמנו חלומות, בפילון תלינו תקוות… ועתה פילון יחסר לכולנו…

חנה

פגישתנו האחרונה / שולה שהם

פגישתנו האחרונה

היה אז ליל כוכבים זוהר, כל המשק נדם,
יצאנו שנינו לפגישה אחרונה.
ניצמדו אז חזה אל חזה ודפקו הלבבות.
הניפגש עוד?
איש לא חשב שכך יהיה סופו של דבר.
עזבתי את המשק ואז ניפרדו דרכנו
ולא ידענו אי מתי ניפגש שנית.
הוא הניח את ראשו בשמחה על ברכי,
לטפתי את שערותיו, והכל היה כה חביב
ומלא רוך. את הולם הלבבות שמענו
היטב ושתקנו.

אותו ערב הוא הבטיח לי: "אי פעם אגלה לך…."
ונשאר זה סוד כמוס לעולמים.
כשקמנו ללכת הוא תפסני שנית בזרועותיו
ולחצני בעוז אל לבו ולחש שנית "בפעם אחרת".
בפרשת המדרכות עוד לחצנו יד ביד, ושוב
נלחשו שירים והשלום היה ארוך וממושך.
התעוררתי וניתבשרתי אינך עוד.
פילון החביב והיקר לי. האינך עוד?
האם לא אוסיף לראותך?
נדם, נדם הקול והלב עמד מדפוק,
ופילון היקר איננו עוד!

שבת – 14.4.1948

                             שולה שהם
אז: שולה ילישביץ

לחצו על התמונה להגדלה

פגישתנו האחרונה / שולה שהם

פגישתנו האחרונה / שולה שהם

על פילון כי איננו / שולה שהם 24.4.1948

על פילון כי איננו

עלם נאה רחב כתפיים
ואש החיים יוקדת בעיניים.
נפל חלל בהרי הגליל
וכך נדם הצליל,
על שפתיו קפא הצחוק
והלב עמד מדפוק.
ניגדעו חיים בעצם ליבלובם
ועלם חמד עיניו לעַד עצם.
עורה! עורה ולוּ רק לרגע,
עד מבט אחד רוגע!
נדם, נרים הקוֹל והלב עמד מדפוק
ואותו עלם חמד איננו עוד.

  הייתי רוצה להאמין!
כי לפני שעצמת לעד את עינך,
עמדה דמותי לפניך
ועשתה לך רק טוב,
וזכרת? את הרגעים היפים
איך ידענו לאהוב!!!

                                               שולה

לחצו על התמונה להגדלה

על פילון כי איננו / שולה שהם

על פילון כי איננו / שולה שהם

לאם שכולה, מוקדש לפילון / שולה שהם 19.4.1948

לאם שכולה
מוקדש לפילון

בּׁאי אם אל הגבעות
לכי אל הסלעים
הקרים והנוקשים
שהם לך יספרו
איך נפלו גיבורים.
איך נפל בנך
שדוד בהרים.
איך עמד בגבורה
עם חבריו כחומה,
איך לא נטש במלחמה
עד נשימתו האחרונה.
בידיים עקשניות
והלב כסלע עמד
ולא זע ולא חת.
הנשק הקר כצבת נאחז
ובנך העקשן לא זז.
ופה, למרגלות סלעים אלה
נפל בנך סלע האדם.
וסלעים קרים אלה
עמדו דוממים,
ראו

ונשארו אילמים.
וכעת אם!
צאי אל הגבעות
לכי אל הסלעים הקרים ונישקפים,
כי רק את תביני שפתם,
כי גם לב בנך היה לב סלע
ופה הוא נדם!

                                            שולה שהם
שנת תש"ט
19.9.1948

לחצו על התמונה להגדלה

לאם שכולה, מוקדש לפילון / שולה שהם

לאם שכולה, מוקדש לפילון / שולה שהם