(מתוך "ניבים" עלון חברת הנוער בגבת, י"ב סיון תש"ד)
בדרך כלל מתבלט אדם חדש בתכונותיו הרעות. ללא כוונה מיוחדת מרגישים בני סביבתו באי אלו תנועות או משפטים בדיבורו וקובעים על פי זה את אשר קובעים. אולם זה רק רושם ראשון, או יותר נכון רושם רגעי. כדי להכיר אדם יש לחיות עמו ולהכירו בכל. בכלל אין להכיר אדם במשך ימים או שבועות, ובמקרים מסוימים יש הכרח בחדשים.
נער, גילו 15 וחצי שנה, קומתו בינונית, לא רחב ביותר, ראשו עטור שערות שחורות כפחם ומתולתלות היורדות לו על מצחו. עיניו חומות לא שקועות ביותר: כל דמותו אומרת רצינות… בפעם הראשונה ראיתיו ביום בהיר ליד הבריכה. עמו היו עוד חברים רבים, אולם הוא – משום מה – היה הבולט ביותר. איני יודע מפני מה דוקא הוא? אולם כך ראיתיו. נראה היה שבחברתו אין שמים אליו לב באופן מיוחד… קופץ ושוחה כדג ובכלל ספורטאי. נסיתי להתודע אליו, והנה: שתקן, אינו חי ככל אחד אחר בפעולות החברה אינו משתתף בשיחות – אלא שתקן. עד כמה שמספרים אוהב הוא לשוחח בחוג אינטימי בלבד, ידיעותיו מענינות, ומדבר מתוך נסיון מה מחברתו הקודמת. אוהב לקרוא על הנעשה בנפש האדם, ובכלל על חייו הפנימיים של האדם. מתרגז מהר ואינו נוח להשפע. קשה להחדיר דעה חדשה למוחו בלי להבהיר את הדברים ממש… זה אשר שמעתי עליו בשטחים הכלליים, והוספתי לשאול: מתוך מה נובע כל זה? – – – פקח, אהוב. אולם הוא איננו שם לב לזאת, הוא כאילו החליט להינזר מחיי החברה. רק בדברים ההכרחיים ישתתף; לימודים, עבודה – הוא ימלא את חובותיו בחברה בלבד, ומהשאר ישתדל להתרחק. אך לא הצליח, לפעמים קם בו רצון, או יותר נכון התעוררה בו שאלה: מדוע? מה ההתנהגות הזאת? הכך נכון? – ומתוך שאלות אלה קם ורצה לשכוח את השאר. רצה לשכוח את המחשבה שהעיז פעם לחשוב – לא להשתתף?… הוא נזדעזע אך לשמע המחשבה שחשב פעם…
אולם על אף הכל מצבו אחר. החברה ידעה אותו מאז. היא לא רצתה כבר לראות התנהגות אחרת מצדו. היא ידעה אותו כאותו נער שנתגלה בתחילה. בחברה זו הוא כבר נחתם – לא יוכל לתקן את הרושם הקודם. כך נתקבל ואין לשנות… עד היכן מגיע כוחה של חברה לעכב בעד האדם? להכריחו להישאר בנקודה אחת?
ואולי יכולה חברה להתנהג אחרת?…
רשימה זו לא באה רק מתוך דמיון. רוב הרשום כאן – קיים. יש לחשוב על הדברים, ובטוח אני שיגיעו לשלילת הענין. ואולי אז?…
(מתוך "ניבים" עלון חברת הנוער בגבת)
… ועתה יושב אני וכותב לך, רק עתה לאחר שאני עומד על סף סיכום של שנה אני מעיז לכתוב לך, הנמצא בעיר וחי את חייך הרגילים מתמול שלשום. יודע אני את מעגלות חייך; רק לפני כמה זמן התכוננו יחד לבחינות הגמר, הזוכר אתה? – ומאז עברת כבר בחינות חדשות, ציונים חדשים… ואני?
אף על פי שידידים אנו, איני סבור כי יודע אתה את חיי. כן, ברור לי כי יודע אתה שאני עובד ולומד, אולם אינך יודע מה הוא השינוי שחל בי עקב צורת חיים חדשה בחברה חדשה. את עיקרם של החיים האלה אינך יודע. על כן, שמע: כל חבר בתוכנו ידוע לי כמו שהוא. אי אפשר אצלנו להתנכר איש לרעהו, גם אם תרצה בכך – אי אפשר! אינך יכול שלא לשמוע את קולו ודעותיו בשיחה, או בכל ויכוח אחר, אתה מכיר את תוי פרצופו. עמו יחד אתה מציע את מטתך ומסדר את בגדיך… בודאי תמה אתה: דברים אלה במה כוחם? כן, זהו! כאן מונח היסוד להכרת חבר. כאן אתה חי עמו, אין אתה נפגש עמו רק בפעולה חד פעמית ושומע ממנו דבר וחציו. כאן אתה שומע ורואה אותו כאילו חדרת לתוך תוכו. ובזה מונח העיקר: אתה מכיר את חברך, על כן נקבע גם יחסך האמיתי אליו, ונרקמים חיי החברה…
…אנו ממשיכים לטוס ברכבת החיים: העבודה, הלימודים וחיי החברה. לפעמים יש גיוס, ולפעמים גם חופשה. אך אלה השפעתם אינה רבה מאד. דוהרים ודוהרים מבלי לעצור… המבט הקטוע ללוח השנה מחייב לתהות קצת על הקנקן ולעמוד: – הלוח כאילו קורא: שעתך לסכם, עמוד! – יותר מזאת אין צורך, רק זאת ולעיניך כבר צפות תמונות חיות של רוב הזמן מאז חיית אותם: יומך הראשון בחברה, הריכוז בבית השטה, התקלות בתחילת בנינה של החברה… ועד עתה…
… אתה בודאי קבעת שאי אפשר לחיות עם כל בני האדם. כלומר, יש, לדעתך, אנשים מסוימים אשר מבחינות שונות רואה אתה מעצורים בהתקרבות אליהם… אם צורת הרכבה של חברתנו הוא בסדר, נתווכח על זה בפעם אחרת – אך בודאי יודע אתה שאנו התקבצנו מכל התפוצות, בתוכנו נערים ונערות שלא הכירו איש את רעהו. אנשים שונים שבתחילה נדמה היה לנו שלא נוכל לחיות יחדיו, אך נוכחנו שלא כך הדבר. צורת החיים המגוונת נותנת אפשרות לכל פרט בתוכנו להראות את פעילותו בתפקידים שונים – וכך נוצרת חברתנו יום יום.
דפנה, כ"ט תמוז תש"ז
…בחודש אב, בשני בו, תמלאנה לי תשע עשרה שנה.
מפני יום זה פוחד אני פחד סתום, לא ברור.
ביום זה, כבעוד ימים אחרים, עומד אתה מחדש ותוהה על עצמך.
מה אתה? מה השגת? מה מטרתך? והאם לא הלכו לאיבוד שנים, הזדמנויות וכו'
הסיכום, סיכום של שנים אלה, אם יענין אותך, אעשה בהזדמנות.
ישנם בדרך תחנות, מאורעות, הישגים, שגיאות – כל אלה הציבו את פילון של היום.
— ביום שלישי נסעתי לתל אביב לעליה לקברה של ברוריה ציפור ז"ל.
שוב עמדנו בפני הקבר דוממים, מלאי תמיהה. הנכון שאמנם הלכה?
ההורים השכולים מוצאים במעט נחמה, שאנו חבריה לא שכחנוה.
כפר גלעדי 11.3.47
… ויודעת את מכבר שמאורעות בחיי יום יום אין צורך לחפש כאן. הם מופיעים ופוגשים אותך בדרכך מדי תעיף מבט לימין או לשמאל. את המאורעות אין צורך לחפש: מאז קמת ובאת לחדר האוכל, ומשם לחברה, ומשם לעוד כמה מקומות ולבסוף לאספת חברה, והרי לך יום תמים שכולו מאורעות, שאחריהם בא אתה לאוהל, מניח את בגדיך ושואף אך אחת – לשכב באפס מעשה. ובתוך המיטה מהרהרים על דא ועל הא, על ענין החברה ועל עניניך בתוך כל אלה. בין כה וכה נרדם אתה ומפליג בשנת ישרים נעימה. ולפתע נדמה עברו שעה שעתים, נשמע מתוך אור הבוקר צלצול הפעמון והכל מתחיל מחדש. וכך הולך וחוזר וכך סובב הגלגל יום יום וחודש חודש. אי פה אי שם ישנו מאורע רציני המעמיד אותך לרגעים מספר, אולם אחר כך שוב ממשיכים וממשיכים. עד מתי? ולאן?
את כל אחד מאתנו מלוה ומחנך תרמילו האישי וכל תרמיל שונה מרעהו. ולעתים וקורה הדבר – ייפגשו שני אנשים זרים אשר תרמיליהם מתאימים זה לזה. ואז, ואז טוב להם לשניים הנושאים בעיות, שמחות וחויות יחד על כתפי שניהם…
2.11.47
פעם – ואולי במידת מה כך היה הדבר אף בפעם זאת – חפצתי לכתוב לשם "זכרון" או דומה לכך לימים יותר רחוקים. ואמנם נכון, כיום, למשל, כאשר קורא אני בדברים אשר כתבתי אותם לפני ימים, שבועות, חדשים – ישנה הרגשה טובה: א) מפני דברים שונים אשר נתבדיתי בהם לטובה; ב) פשוט העלאת זכרונות נפלאים ביותר אשר אמנם נשארו בזכרון וברגשות, אך כאשר קורא אתה דברים שכתבת אותם באותו רגע מסוים הרי חי אתה חויה זו כאילו מחדש. וחשוב הדבר שיחזור אדם על חויות שחי אותן אי פעם על מנת לצבור צידה לעתיד או פשוט – הנאה מהעבר.
ירושלים ט"ז תשרי תש"ח
… לפי חשקי בהתחלת הלימודים (קורס מ"מ) ולפי תכנם, הייתי כמעט משוכנע שלא אמשיך – לכן אמרתי: "דומני שנתראה בקרוב". זה לא קרה, ואמנם ממשיך אני בלימודים וימים חולפים וחולפים. ואמנם יתכן שאסיים פרק לימודים זה בשלמותו. כאן רואים דברים רבים לעומקם המלא, דבר שאין רואים בכתה נמוכה יותר (קורס מ"כ) וכאן נבחן האדם באיזה מידה מוכן הוא להיכנס לתוך תוכן של הענינים. דומני שאני לא…
דוד ודודה יקרים (להבות הבשן, 16.2.48)
רק במקרה, כאשר ישבנו מסובים מסביב לפנס השדה שלנו – גיליתי את החפיסה (סיגריות) שעליה כתבת לי כמה מילים. דודה יקרה, איני רוצה שתביני שהודות לחפיסה כותב אני עתה. אך פשוט – וזאת הסברתי כבר פעם באחד המכתבים (אמנם בודדים מאוד הם) שכתבתי לכם. חושב אני שצריכים אנחנו להיות בקשר, שתדעו היכן אני, ושאני אדע יותר מקרוב מה שלומכם. להגדיר את הקרבה ביננו אין צורך! לא מכתב יוכל להביע זאת, אף לא פגישה כאשר אני בא לחופשה. אני אומר, הקשר ביננו עומד בפני הכל, הכל, עד – – – אני אומר: עד היום. או: מאז שקיבלתי 27 קילו – והכרחת אותי לאכול דיסת משונות, דודה – ועד היום. ולא ארבה בכך. יודעים אתם יפה, למה כיוונתי את הדברים.
יקירי, ועוד סיבה אחת לכתיבתי. יודעים אתם, אחד מרגעי האושר המעטים כאן הוא קבלת מכתב. ולא חשובים הפרטים מסביב לכך. העיקר שעצם העובדה: מכתב. מכתב קוראים לא פעם אלא פעמים רבות, ולאחר כך מתחילים לקרוא בין השיטים, ולאחר שדלית ממנו הכל, אורז אתה אותו ושומרו לך לרגעי געגוגעים או רגעים דומים לכך.
דודתי היקרה, וכך אף עשיתי בשורות המעטות שהקדשת לי מעבר לאותה חפיסת שוקולד. הכרתי את כתב ידך – שמחתי מאוד לשמוע כי בריאים אתם, ונקווה שכך יהיה גם הלאה.
ומה עוד אספר – ואני רואה כבר בדמיוני מכתב מכם, ובמכתב ישתתפו כולם: גם א. ד. ומ. (אורי, דיצה ומיכאל – מ.ב.) ולהם מסרו את מיטב פרישת השלום. ובאם תרשו לי, אף להעניק להם נשיקה לכל אחד. געגועים – מתגעגעים הביתה, לאמא, לאבא, לאח, לאחות, לדוד, לדודה, לילדים. סלחו לי אם נכשלתי בסדר, לו יכולתי הייתי מעמיד את כולכם בקו אחד 0 לכולכם געגועי הרבים, רבים מאוד.
הפעם לא ארבה, אקוה שתכתבו לעיתים קרובות, אך בבקשה, בקרו לעיתים בבית אמא ואבא, עודדום מעט. בודאי קשה להם במתיחות זאת, שכולם אינם בבית, מי בתל אביב, מי בגליל ומי בירושלים. אין אלה פרזות. רואה אני את אמא ואבא לפני, דואגים. ספרו להם כי קבלתם מכתב ממני, וכי אני בריא ולא חסר לי כל. השעה קרובה לחצות. שלום וכל טוב.
ד"ש חמה ומלאת געגועים לכולם
