באותה תקופה בסתו הגיעה לדפנה הכשרת הצופים הגדולה שהפכה
להיות הכשרת דפנה. לאחר מכן מיסדי יראון, שמיטב חבריהם נפלו אחר כך
בקרב הקשה על נבי יושע. סיענו בהדרכתם ואני זוכר טוב את אימוני
הלילה ומסעות הלילה באיזור הנהדר הזה של עמק החולה הצפוני, הריחות
המשכרים של הצמחיה הטבעית והמים. והרגשת הבטחון באיזור המיושב הזה.
לאחר מכן הועברנו לקיבוץ שמיר, ושם נפתח קורס הכנה לקורס
מ"כים של הגדוד השלישי. הדרכתי שם כמה שבועות, כאשר כ"ט בנובמבר,
עבר עלינו בשמיר.
מהתקופה הזאת, שלוש נקודות. הראשונה קרויה, פילון. פילון
היה מפקד ההכנה. פילון נפל לאחר מכן בנסיבות הידועות בנבי יושע.
נפגשתי איתו אז לראשונה שם. בחור בלתי רגיל, הופעה אתלטית, בנוי
בהלכה, שרירי, ספורטאי מצוין. אישיות בלתי רגילה. מטיל את מרותו ללא
כל קושי. היו שם ריכוז של מפקדים, מ"כים ואחרים מהכשרות שונות. הוא
גם כן היה חבר הכשרה. והיו כמובן ויכוחים בהתאם לתנועת הנוער
שהשתיכת אליה. אבל, לא היו לו שום בעיות של מנהיגות.
הנקודה השניה, איך עבר עלינו הלילה של כ"ט בנובמבר. לא
ידענו שעומד לקרות אירוע כזה. אבל, בשעה מתאימה, מישהו מחברי המשק
כנראה שמע רדיו, או קרא לנו. ואז, התברר שהוחלט להקים מדינה בארץ
ישראל, מדינה יהודית. מה עושים ?
עזרא: הוחלט באו"ם.
אלדד: הוחלט באו"ם. ואז, כנראה מישהו נתן את הרעיון, והפעלנו
משמיר, מרחק מסוים מהמשק, מה שקרוי בשפה החבלנית המקצועית: "פוגז"
כלומר, חבית שממלאים אותה כל מיני חומרים, כולל קצת דלק, נפט וסולר
וקצת בנזין. מעמידים אותה באלכסון, שמים כמה עשרות גרמים של חומר
נפץ ומפעילים את הענין הזה מרחוק. זה עף בגובה, ונותן אש, להבה שבבת
אחת כל החומר דלק הזה נשרף ונותן אפקט בלתי רגיל. זה טוב גם לחסום
דרך. לאחר כמה עשרות דקות, כנראה שאת הרעיון הזה קלטו גם בהרי
נפתלי. וזכור לי שפתאם אנחנו רואים במשגב עם מופיעה להבה כזאת
וממנרה להבה כזאת ולהבות הבשן להבה דומה. אולי גם מאחד הקיבוצים
בחולה. ואז הרגשת שאתה מדינה קיימת ושולט במצב.
האירוע השלישי שזכור לי, אולי "קרב האש הראשון" שאולי היה
בגליל. על כל פנים, ההתנסות הראשונה שלי באש. ומעשה שהיה כך היה:
מתחת לשמיר בחולה, כפר ערבי בשם מופתחרה, חושות, כפריים, ג'מוסים.
הקטע ממערב לשמיר, הרצועה הראשונה לרגלי ההר ועד לכפר, כמה מאות
מטרים, עדיין לא בוצי. ואחר כך, השטח נהייה יותר נמוך, בהדרגה הופך
לשטח ביצתי מוחלט. הוטל עלי להוביל כיתה של 15או 18חניכים, שעור
שנקרא: "תבניות כיתה ביום". כלומר, כיצד כיתה נעה ביום, בתבנית
כזאת, בתבנית אחרת. עם גששים ולא גששים. תחילה עורכים את זה בשטח
סכמטי. וצריך היה שטח ישר פתוח, ובהרים של שמיר אין כזה. התדריך
שקיבלתי מפילון, היה שאני יורד והולך בשטח הפתוח מצפון למופתחרה,
אחר כך מקיף את מופתחרה מצד מערב שלה, הולך דרומה, עושה מנוחה
בלהבות הבשן ומתרגל החל מלהבות הבשן, מחיאם אל ווליד וחזרה לכיוון
שמיר, כבר את השעור הזה. יוצא בבוקר, חוזר בערך בצהרים. נשק, כולם
מצוידים ב"מקלות כתחליף לרובים". בכל זאת נשק לאבטחה, לי יש אקדח,
נדמה לי פי בי, עם 5כדורים. עוד שנים או שלושה מצוידים ברימוני
התקפה ויתכן שעוד אחד או שני רימוני הגנה בתוך מימיה. זהו הנשק
להבטחה. לא היה לנו מספיק דמיון, לא לי ולא לפילון ולא לאחרים, איך
ערבים שלפתע רואים בבוקר חבורה של לובשי חקי, אמנם עם מקלות יורדים
ופניהם אליהם. ופתאם רצים ומשנים את המבנה שלהם, פעם בשורה עורפית
ופעם בשרשרת וכך הלאה, מה זה יעשה להם. ההמשך היה שכשהיינו מצפון
לכפר ראינו התקהלות עצומה בחלק הצפוני של הכפר. יצאו משם שני אנשים
בינותנו, כנראה לבחון אם אנחנו מזוינים או לא. עברו אותנו כמה עשרות
מטרים, הסתובבו, שלפו אקדחים, התחילו לירות בנו. השתלטתי על המצב
ויריתי מאקדחי שני שליש מהתחמושת שהיתה לי והברחתי אותם. באותו זמן
נפתחה עלינו מהכפר אש של רובים ולאחר מכן גם של מקלע או שנים. המצב
היה בהחלט עדין, אנחנו כבר היינו מצד מערב של הכפר. הכפר ביננו לבין
בסיס היציאה שמיר. אנחנו ללא נשק, יורים עלינו אש, לא אומר: "אש
תופת", אבל אש שלו היתה פוגעת, או חס וחלילה מישהו היה נפגע ונפצע,
אינני יודע כיצד הפרשיה הזאת היתה מסתימת. החברה היו ממושמעים, עם
כושר גופני מתאים. ואז נתתי הוראה להתחיל לרוץ בשורה פזורה מרווחת
לכיוון להבות. האש מהכפר נמשכה כל הזמן, למזלנו לא נפגע איש. בקטע
האחרון ראיתי שיוצאת מאיזה ערוץ חולייה, שמנסים לחסום את דרכנו.
אבל, למזלי הצלחנו לצאת בשלום, בלי אף נפגע או שרוט. עלינו על איזור
בריכות הדגים של להבות הבשן. אני אז נשארתי עם בעלי הרימונים והנשק
ה"כבד" שהיה לי, הפי בי שלי, עוד 3או 4כדורים בסוף. נתתי הוראה
לחברה לא להיכנס למשק, לרוץ למעין של חיאם אל ווליד ושם להתרחץ
ולחכות לי. כל ההתרגשות של האירוע הזה, כל הזמן שהייתי תחת אש
ה"אויב" ואחראי לחילים שלי, לפתע עלתה וצצה והתחלתי לחשוב מה היה
עשוי היה לקרות פה. ושילחתי גם את הבחורים שליוו אותי. ואני הולך
לעצמי, כשהאקדח בין יד ליד, עולה על הדמבות, הסוללות של בריכות
הדגים. לפתע, צץ מתחת לאדמה, ערבי עם כפיה. לא יכולתי לראות, לא
הבחנתי בדיוק, ממרחק של שנים שלושה מטרים, הייתי בטוח שזה אויב.
ובלי לחשוב הרבה יריתי בו משנים או שלושה מטרים בראשו, והוא מת על
המקום. הנחמה שלי, שללא יסורים. לאחר מכן התברר שזה היה שומר
בבריכות הדגים בלהבות. אני נכנסתי, יצרתי קשר עם אנשי להבות, הגעתי
לשיחה עם המא"ז שלהם. הוא גם בצורה זאת או אחרת הודיע לפילון מה
הענינים איתנו, את פשר היריות שנשמעו. הוא כבר היה מודאג בעצמו.
סיפרתי לו על התקרית שקרתה לי עם הערבי הזה בבריכות. מבט לאחור, לא
עמדתי במבחן, בסך הכל הרגתי אדם חף מפשע. אבל, בנסיבות ההן זה מה
שקרה.
הגענו והתרחצנו וניקינו את עצמנו, נחנו וניתחנו את
הפעולה שעברה עלינו. זכור לי כמו היום שאחד הבחורים, חבר מהכשרת
דפנה של הצופים, היום ממלא תפקיד בכיר בממשלת ישראל, בחור מצוין,
היה כולו אדום ומלא התרגשות ואמר: "ככה זה, כל הזמן אתם מלמדים
אותנו על הפלמ"ח שהוא דבק במטרה, שהוא לא יסוג לעולם. והנה, בפעם
הראשונה שאנחנו תחת אש, אנחנו נסוגים ובורחים". טוב, מה יכולתי
לעשות ? פתחתי בשיחה עם חניכים אחרים, והתברר שמרביתם לא חשבו בדיוק
כמוהו. אמרתי להם: "רבותי, כמפקדי כיתות לעתיד, אתם אחראים גם על
שלמות נפשכם. ולא כל הנסיבות הן, כן נסוגים או לא נסוגים. זה תלמדו
בקורס המ"כים". כמובן שהמשכנו בדרך חזרה לשמיר בהמשך השעור "תבניות
כיתה ביום", כבר בהתאם לתנאי השטח המשתנים. כאשר החניכים כל אחד
בתורו מנהל את הכיתה.
סימנו את הקורס הזה, כאשר לקראת הסוף בא מ"פ ג' דאז ראובן
נצר ולקח אותי על אופנוע. אמר לי שקיבלתי ממפקד הגדוד מולה כהן,
המפקדה אז היתה באילת השחר, את המינוי הבא שלי (כיום בצה"ל קוראים
לזה שיבוץ), והוא מפקד עין זיתים. קיבוץ עין זיתים, מצפון מערב
לצפת. כיום הקיבוץ כבר לא קיים, בסיס כזה או אחר של צה"ל. ואז,
שלושת השבועות או ארבעת השבועות שעברו עלי שם בהמשך.
עזרא: אני רוצה לומר לך, מן הצד השני של אותה כיתה שרצה בשטח.
אני הייתי אחד הרצים, שאמרת להם לרוץ בתפזורת, שלא ניפגע. במנוסת
הבהלה, לי זכורה הריצה שלך. היית כבר אז גבוה ורזה כמקל של מטאטא,
לא כמו שהיום. רץ ומנופף עם האקדח ויורה. לי לא זכור, כפי הנראה לא
סיפרת, הנושא הזה של הפגיעה בערבי החף מפשע. אני זוכר את הריצה ואת
התדמית של מפקד שאפשר לסמוך עליו כשהוא מוציא אנשים אל הקרב, שמרנו
לימים שהיית מפקד של ההכשרה שלנו. אחר כך הגעת להיות מפקד פלוגה ג',
שבחלק מהזמן השתייכתי אליה. אז בסיפור שלך יש דבר שלא זכרתי, עד עצם
היום הזה שאתה מספר לי, שבעצם הייתי בכ"ט בנובמבר בשמיר. לא זכרתי
האירוע הזה. תמיד שאלו אותי: "איפה היית בכ"ט בנובמבר ?" ולא בדיוק
זכרתי. כעת, שסיפרת, נזכרתי.
אני רוצה בהזדמנות הזאת שדיברת על פילון. ויש בשיחות
האלה, לא רק זכות, אלא מחויבות לדבר על אנשים שפגשנו בדרך. גם לי
זכור פילון, באותו תיאור של אתלט, איש עם כושר פיקודי מקרין על
האנשים באותה תקופה קצרה של הכנה לקורס מ"כים. בסך הכל הכנה. אנחנו
שמענו על פילון, אבל לא הכרנו אותו. הצעירים, והיינו באמת צעירים,
לקראת הקורס הזה. והוא הרשים אותנו, הייתי אומר, מעבר לפיקוד,
באבהות שהוא תפס כמפקד הקורס. אני רוצה לגלגל את הזכרונות שלי עם
פילון דווקא לסופו של הסיפור שלו. ימים הגיעו והמלחמה פרצה והגדוד
השלישי עולה על נבי יושע. בצד הצפוני היתה הכשרת דפנה ובצד הדרומי
בהטעיה וברתק, היתה בעיקר מחלקת להבות הבשן שפילון היה מפקדה. מחלקת
להבות הבשן היתה קבוצה של בודדים, בעיקרם, אנשים שבאו משם, מן
הגולה. פרטיזנים, סתם יהודים שרצו והצטרפו לפלמ"ח בתחילת המאורעות.
תוך כדי הפעולה הזאת, חלק מפלוגה ג' היה במשמר העמק, הוזעק בלילה של
הקרב, אבל לא השתתף בקרב והיה בג'חולה למטה. כשכל זה מתרחש ומגיעה
השמועה על ידי מישהו שהגיע לרמות נפתלי, ממחלקתו של פילון. שהוא
מספר שפילון עם שני פצועים ליד הגדר מתחת לעץ. ואז אורגן איזה כוח
שיעלה למעלה, לצד הדרומי של נבי יושע וינסה לחפש את פילון עם שני
הפצועים שאיתם הוא נשאר. יצא לי להיות חלק מן הכוח הזה, זה פוזר
לחוליות, באחת החוליות שצעדה ממרחק רב. הניחו שאולי פילון בכל אופן
נסוג קצת אחורנית ונמצא באיזשהו מקום. אנחנו צריכים היינו למצוא
אותו. הסיסמה של הקרב הזה היתה: "משטרה עברית". אני זוכר את הלילה
הזה, את שארית הלילה הזה. זה לקח לנו זמן עד שהגענו, די בריצה, מן
העיקול של הכביש עד לרמה למעלה. כשאנחנו כל הזמן, קוראים, לוחשים:
"משטרה עברית, משטרה עברית". ואתה שעות צועד בלילה ואתה קורא לאנשים
כאילו שהם חיים. ואז, מעבר להגיון ומעבר לשיקול, אתה חושב שאתה פוגש
אותם כאנשים חיים. ולא מעלה בדעתך, הרי אתה מדבר אליהם לילה, לילה
שלם. אתה קורא: "משטרה עברית", יתכן שהם חיים. ועוברים את הרמה
וגולשים לתוך הכפר. והנה, הנה, המצודה הזאת שמטילה אימה בצל שלה.
מתקרבים קרוב למשטרה, לצללית שלה. מתקרבים די קרוב ורואים גדר
אבנים, ורואים עץ. ואני קורא את הקריאות האחרונות. וכעת בלחש יותר,
כי הפחד מהמשטרה. ואני מגלה את פילון מתחת לעץ, ליד שני הפצןעים,
שלושתם אינם בחיים. עד כמה שזכור לי כל השנים, פילון היה ירוי ברקתו
ושני הפצועים נהרגו. לא התעללות בגופות.
אלדד: הפצועים היו כבר מתים.
עזרא: הפצועים היו מתים, פילון היה מת. שלושתם מתים. חוץ
מהנעלים שחסרו, כפי הנראה הורידו להם את הנעלים, אלה שהגיעו לקרבתם.
הם לא התעללו בגופות. המשכו של הסיפור הוא בזה שהרושם היה שפילון,
וכך היו השמועות כל השנים, שפילון נשאר עם הפצועים, פקד על אנשיו
לסגת לרמות נפתלי, והלאה, לא היה ידוע. מי ראה אותו לאחרונה ? מי
דיבר איתו ? אם בכלל מישהו דיבר איתו, מישהו היה קרוב אליו ? לא היה
ידוע. במסגרת העבודה הזאת שאני עושה כעת, אוסף את הסיפור האישי של
האנשים, רק לפני כשלושה שבועות, אחרי למעלה מארבעים שנה אחרי האירוע
לקראת ההסרטה של הסרט על חטיבת "יפתח", שנבי יושע מהווה בצדק את אחד
המוקדים שבו לחם הגדוד וקרה מה שקרה. כשהפרטים על הצד הצפוני ידועים
יותר מתוך העדויות של האנשים שהשתתפו. ועל הצד הזה שפילון היה, הצד
הדרומי של המצודה, נשאר הסיפור בלי שתימסר עדות של מי שהיה ממש
קרוב. וכאמור במסגרת העבודה הזאת, אני מגיע ליהודי שמספר לי את
הסיפור הבא. אחד מאנשי מחלקת להבות הבשן, שהיה פרטיזן שהגיע משם,
הצטרף לפלמ"ח בדיוק לאחר 29בנובמבר. והסיפור שהוא מספר לי, הוא
בהתאם להשערות שהיו. אבל פה באה העדות האישית שלו. הוא שוכב ליד
פילון, עם צוות של מקלע.
אלדד: אולי תאמר מה שמו של אותו אדם.
7 עזרא: משה רודניצקי. בן דודו של טולקה (יצחק ארד). ומשה מספר לי
שהוא שומע את הפקודה מפילון ופילון נשאר עם הפצועים. לידו חוליית
מקלע שמחכה ומסרבת לסגת. ואז הוא מנהל את השיחה הזאת עם פילון. הוא
אומר לו: "פילון, מה אתה עושה ? החיים לפניך. אנחנו זקוקים לך,
אנחנו אוהבים אותך". זה משתלב בסיפור איך מתקשרים אלה שבאו משם
לפילון. ופילון מקשיב להם בלהבות הבשן לסיפור שלהם שקרה בשואה. והוא
מסרב לעזוב את פילון. והוא אומר לו: "פילון, בצבא האדום, כשהיינו
צריכים לסגת, אז הטנקים שלנו היו רומסים את הפצועים. ואם הם היו
נהרגים ? בוא איתנו. אני לא נסוג !". ופילון מסתובב ותוקע לו מבט
בעינים ואומר: "אני לא יכול לבוא". הוא אומר לו: "פילון, תשאיר להם
רימון, תעשה משהו, אנחנו לא רוצים לעזוב אותך". הוא אומר: "אני
נשאר, אינני יכול לזוז". ומשה נסוג, וחוליית המקלע שהיתה לידם
התמהמהה ומנסה לקפוץ מהגדר, תוך כדי קפיצה נפגעת. המקלען מס' 1
ומס' 2נפגעים. יתכן שהידיעה הזאת לג'חולה הגיעה מרמות נפתלי על ידי
משה ויתכן שעל ידי מישהו אחר. המפגש הזה עם פילון והפרידה מפילון
באה על ידי סיפור אמיתי של אדם שממש מנהל ויכוח עם פילון. ונוסף
לסיפור, זה כשאנחנו הורדנו בלילה אחרי זה את פילון. פילון מובא לחצר
תל חי. ושם יושבים איזשהו משמר כבוד, נציגים, חברי הכשרה שלו, הכשרת
מעין ברוך. ומגיע אותו משה, מגיע לאותו חדר שבו מונח פילון. מוריד
את הסדין ורואה ברקתו של פילון, מין כתם דם קטן, יריה מאקדח זעיר,
וזה היה האקדח של פילון. ואז הוא מספר לי שהוא מרים את השמיכה, מנשק
את פילון, פורץ בבכי ואומר: "פילון, אמרתי לך, למה עשית לנו את
זה ?" אני מצאתי לנחוץ לספר את הסיפור הזה על פילון, כי דיברנו
עליו. ואמרתי לך קודם, זה לא רק זכות, זה חובה שלנו לדבר על האנשים
שאמרו ועשו. וכמי שיצא לו להיות במלחמה, אני חושב שזה אחד האירועים
הדרמטים שאני שמעתי מעודי, על אדם בקרב. הוא נשאר עם שני פצועים,
למרות שפיקודו מתחנן לפניו לבוא יחד איתו. זה הסיפור של פילון. ופה
גם הסיפור שמיד אחרי שקרה המקרה, מחנה פילון, זה על שמו של פילון
פרידמן.
אלדד: עין זיתים. לא זכור לי אם ראובן לקח אותי למפקדת הגדוד
באילת ושם קיבלתי הנחיות. כנראה שכן. על כל פנים הוסבר לי, שהקיבוץ
עין זיתים, למעשה מכותר. האנגלים משתפים פעולה באופן מלא עם
הכנופיות הערביות. הכפרים הערביים, קדיתה, עלמה, עין זיתון, למעשה
סוגרים על עין זיתים. פה ושם בלילות יורים, מנסים לפרוץ לחצר. כנראה
שנתגלה מרגל, או משתף פעולה שמעביר ידיעות, מקרב אנשי עין זיתים.
וזה בעיות קשות, סליק של הפלמ"ח, אולי של המשק שצריכים לחפור מחדש.
זה שטח סלעי, כמעט בלי אדמה, קשה מאד לחפור. לרשותי כיתה, לא
מההכשרה שלי, מהכשרת דגניה ב', אלה שאחר כך יסדו את צרעה, אחדים עד
היום נמצאים שם. מכשיר קשר, שהמפעילה שלו מוקסה (רחל כספרי) מהכשרת
עין גב ואיתה עוד אלחוטן. מותר לי להשתמש ? מותר לי לראות ? סודי ?
זה לא סודי ? הוראות לא ברורות. הם בהתחלה ניסו להתנגד שאני אכנס
לחדר שמכשיר האלחוט היו בו, אבל בסופו של דבר הבינו. אני מפקד יחידת
הפלמ"ח הזאת ומפקד עין זיתים, מעל המא"ז המקומי. הוראות ברורות וחד
משמעיות, אם ישנו נסיון התפרצות של ערבים, אם להפעיל נשק, לא להפעיל
נשק , לא קיבלנו. וישנה סכנה שאם אנחנו נגיב באש, בבוקר תבוא משטרה
בריטית, ממשטרת כנען או מצפת ותחרים את הנשק. אני מבקש הוראות
ברורות, האם במקרה כזה להתנגד בכוח, אחרי שמיצינו את כל יתר
הנסיונות, או לא. "תחליט במקום". אמרתי להם: "אני לא שר חוץ ולא
מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות. אמנם מ"כ עצמאי, אבל, בעיות כאלה
כבדות, אינני מוכן לקחת. תנו לי הוראות, להתנגד או לא להתנגד".
כמובן שהשאירו לי להחליט. נוסף לזה, לעשות סיורים באיזור בלילות,
ליד כפר ערבי ספסף, צומת מירון צפונה, בין צומת מירון לג'יש, גוש
חלב, כפר ערבי בשם ספסף שהיום נקרא ספסופה. מחנה קטן של חיל הספר,
אני נתבקשתי לבדוק, אמרו שיש שם הרבה חוטי טלפון, צריך לארגן את
חוטי הטלפון האלה. מה הקשר שלנו ? היה צריך לרדת לצפת, לקחת משם
איזה איש הגנה וללכת לסייר בכפר הערבי ולהביא ידיעות על כל מיני
אוביקטים כאלה ואחרים. פרטים לא זכורים לי. לאחר מעשה, באמת אני
חושב שטיילנו שם שתים או שלוש פעמים. והערבים היו פשוט נדהמים,
לראות פתאם שני יהודים צעירים מסתובבים חופשי. מסתכלים פה, בתחנת
האוטובוס, נכנסים לבית קפה. בנס יצאנו בחיים.
לגבי עין זיתים עצמה, היו נסיונות של ערבים, כמה פעמים
בשבוע לגשש, לנסות לפרוץ. זה היה מתבטא, או על ידי זריקת אבנים, ופה
ושם ירי בודד. עד כמה שיכולנו, נמנענו מלהתחיל באש. פעם או פעמים
ירינו כמה יריות, זה הניס אותם. כנראה רצו לגשש ולראות מה הכוח
שלנו.
המאבק העיקרי היה עם חפירת הסליק. מצד אחד אני יודע,
אומרים שיש איזה מרגל. כל מכה של מכוש או טוריה, אתה שומע אותה, אני
חושב עד צפת. איך חופרים ? מקימים אוהל באיזשהו מקום. ובלילה בתוך
האוהל הזה עם אבטחה של איש מהמשק ואחרים, חופרים את העפר או את
שיירי הסלע, הנרי הזה שאתה מוציא, מעמיסים בשקי חול ומפזרים את זה
בחשאי לאורך הגדרות, מתחת לשיחים, שלא יעורר חשד. לאט לאט המלאכה
מתקדמת. היה דצמבר, התחלת החורף, לילה אחד כשגמרנו לחפור, סערה
איומה, גשם, ברד רוחות. הלכנו לישון. קיווינו שהאוהל יחזיק. קמתי
קרוב לצוהרים. האוהל הזה התמוטט. המון גשם ירד, והברזנט נכנס במחילה
מכבודו לתוך הבור. ואתה רואה את דמות הבור שנחפר, בריכה מלאה מים.
אינני זוכר פרטים, אבל אני מניח שסיימנו את הסליק המסוים הזה.
לא אומר שהיו קרבות קשים, שעמדתי ממש בבעיות של תחת אש.
אבל אני סיפרתי על התקופה הזאת, פשוט להמחיש, בחורים בגילי, דברים
דומים היו למ"כים או מ"מים אחרים בקיבוצים כאלה ואחרים מבודדים
בגליל. יחידת פלמ"ח קטנה, כיתה, שתי כיתות לעזרת ישוב. הנוהג היה
שמפקד הפלמ"ח הוא גם הופך להיות מפקד הישוב, האחריות המלאה עליו.
איזה דילמות שהן לא כל כך צבאיות, אלא אחרות עמדו בפניו.
אני חושב בסוף דצמבר, הגיעו לגדוד השלישי שגויסו אז על
ידי, נדמה לי שהגוף הזה נקרא: "מנהלת העם". הם הוציאו מעין "צווי
גיוס", כי סמכות להטלת מרות עוד לא היתה לגוף כלשהו. וגייסו אז את
הנוער, מהערים ואחרים לשרות ביחידות ההגנה. וסיפרו לי לאחר מכן,
אותם חברה שהגיעו אלינו, היו מזמנים אותם לתחנה המרכזית בתל אביב,
וכן בחיפה ובירושלים. ממלאים אוטובוסים של "אגד" ואחרי זה שולחים
באופן מקרי לפלמ"ח, לגדוד השלישי בגליל ואת אלה לגדוד הראשון בעמק,
ואת אלה ל"גבעתי" ואת אלה ל"כרמלי". אנחנו קיבלנו לפי זכרוני כ-200
מגויסים חדשים. מהם 90או 100לאשדות יעקב. זאת היתה תיגבורת ניכרת.
ואז ריכזו כמה מפקדים. מפקד המחלקה המוגברת הזו, למעשה כמעט פלוגה,
מונה אלעד פלד שהיה ידיד ומפקד מעלי באותה תקופה. אני עם עוד כמה
מ"כים, אמרו: "עם כל החשיבות להיות בגליל, צריכים עכשו לאמן במהירות
ולהכשיר תוך כמה שבועות את המגויסים החדשים, למצב שהם יוכלו
להילחם". ואז עברו עלי כמה שבועות ברגיעה יחסית. אימונים מוגברים
מאד באשדות יעקב שאותה הכרתי. בעמק הירדן בחורף נעים מאד. היתה בעיה
איפה להתאמן, אמנם עוד היו אנגלים, אבל אנחנו כבר לא כל כך הקפדנו
על הסודיות מהם. שטחי האימונים בשדאות, בא"ש, אמוני שדה, היו באיזור
שאתה הזכרת קודם, של המושבה מנחמיה. בשטח שבין אשדות יעקב למנחמיה,
בין ערוצים של הירדן וכו'. החבורה שהגיעה, חבורה מיוחדת במינה, תל
אביבים, נוער סלוני נאמר. הם באו ומיד קפצו עם המנטליוות והחוכמעס
שלהם, ופה היו הכשרות. אז קראו להכשרה שלהם: "הכשרת ברוקלין" ע"ש
קפה או בר "ברוקלין" ברח' אלנבי או ברח' הירקון בתל אביב, שם הם היו
נפגשים. רובם בחורים, קצת בנות. הבסיס שלהם היתה קבוצת כדור סל
"מכבי עתיד" מתל אביב. שחקנים מצוינים, אתלטים. הבודד שבהם ואחרי זה
גם בכישורים הצבאיים שלו, היה כמובן הרצל שכטרמן, לימים הרצל שפיר,
האלוף הרצל שפיר. וזכור לי שחקן מצוין בשם יהודה קנבוס. בחורים
נהדרים, פגשנו רבים מהם בכנס של הגדוד בצפת לפני כמה שבועות. העברנו
להם אימונים מזורזים מאד. המלחמה למעשה כבר החלה. בגליל גם כן היו
תקריות וקרבות, מעשה של כמעט יום ביום. התחושה היתה שחייבים לזרז את
האימונים, מטווחים וכך הלאה. אני מעריך שזה נמשך כשלושה שבועות.
לאחר מכן, חילקו את הפלוגה הקטנה הזאת לשתי מחלקות, קטנות יותר. אחת
עלתה , נדמה לי, בפיקודו של אלעד לרמות נפתלי. ואותי שלחו כבר כאילו
במעמד של מ"מ, עם מחלקה של 30איש מהכשרת ברוקלין למשגב עם בג'וב
דומה. להיות מפקד מחלקת הפלמ"ח במשגב עם ומשגב עם עצמה.
