מתאריך 22.1.98
מראיינת רונית יהל
חורף 1998 ואנחנו יושבים בסלון ביתו של יענקלה גוז בגבעתיים. דווקא עכשיו, 50 שנה אחרי הקרב השני (מתוך שלושה) לכיבוש נבי יושע במלחמת השחרור, הוא מחליט להפר את השתיקה שגזר על עצמו, ומספר את גירסתו למה שהתחולל בקרב הנורא ההוא.
גוז לא מבקש לשבור מיתוסים או להטיח אשמה באחרים, גם לא מנסה לקחת מאף אחד את התהילה ("דודו היה רק אחד, משכמו למעלה, הוא הזהיר שהקרב הזה יגמר באסון"). רק מפליא אותו: מדוע לא פורסם שפילון, מי שהיה חברו לאוהל ומי שעל שמו נקרא מחנה פילון על יד ראש פינה, התאבד משנגמרה לו התחמושת. אבל חוץ מזה אינו רוצה להפר את שלוות הנופלים, שנגזלה מהם ימים רבים לאחר מותם ("הערבים התעללו בגויות וזרקו אותן מאחורי הגדרות, שם היו מוטלות עד שהובאו לקבורה בקבר אחים ליד המצודה").
50 שנה שתק גוז… היום רחוק מנבי יושע ומאירועי אותו לילה, עייף מהניתוק שגזר על עצמו מחבריו, שהשתתפו באותו קרב, מהניסיון להדחיק ולשכוח, מהגעגועים לנופלים, בעיקר לדוד צרקסקי, הלא הוא דודו המיתולוגי מהפלמ"ח, הוא רוצה לדבר. "אהבתי אותו מאד, הלכתי אחריו באש ובמים, לכל מקום. כל החיים אני מסתובב בהרגשה מחורבנת ושואל את עצמי למה אחרים נהרגו ואני רק נפצעתי. לא חשתי הקלה שנשארתי בחיים. כעסתי על עצמי. גם לי הגיע למות כמו להם".
היום קוראים לזה "חפיף"
גוז התנדב לפלמ"ח בטרם מלאו לו 17. ילד מגודל, ביישן וסגור, שהתעלף מצמא במסע הישרדות של הפלמ"ח במדבר יהודה. איש ממפקדיו וחבריו לא חשד ששיקר ביחס לגילו, וכי היה צעיר מחבריו בהכשרת כפר גלעדי.
במהלך שירותו נשלח לקורס חבלה ונשק כבד, וליווה שיירות מטבריה לגליל העליון. ב – 20 לאפריל 1948, בשעות הבוקר, הורד באיילת השחר מאחד האוטובוסים שליווה, בפקודת המ"פ משה קלמן, מבלי שידע למה.
כשהגיע לאוהלי הפלמ"ח בקיבוץ, היו שם כבר לוחמים רבים מהכשרות חטיבת "יפתח" בגליל העליון ובעמק הירדן. עוד הלילה, נאמר להם, ייצאו לכבוש את משטרת נבי יושע, ולפנות ערב יועברו באוטובוסים לבסיס היציאה בחולתה.
שם פגשת את דודו?
לא, נפגשתי איתו קודם במטה הגדוד באיילת השחר. מאד אהבתי אותו. היות ולא היה לי מה לעשות עד היציאה לקרב, הלכתי אחריו לכל מקום. כולם אהבו אותו ורצו להיות בקרבתו. הוא היה בחור נאה עם אישיות קורנת, מנהיג אמיתי ואדם. הוא ידע מתי לתת פקודה, מתי לחייך, מתי לכעוס.
"דודו נבחר להיות מפקד הפעולה. כששמע את הפרטים עליה, היה מודאג. הוא הלך ממפקד למפקד, לכל מי שהיה בעל דעה ומעמד. למ"פ משה קלמן, למג"ד הגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" – מולה כהן, וטען שהקרב לא יצליח, שהוא ייסתיים באבידות כבדות".
שמעת אותו אומר את זה?
כן. דודו היה המ"מ של הכשרת דפנה. הוא היה מבוגר ומנוסה מכולנו בכמה שנים. הוא כבר פיקד על פעולות לפני הקרב על נבי יושע. שמעתי אותו שואל בכעס את משה קלמן מדוע הוא לא משתתף בעצמו בקרב ושולח אחרים. קלמן ענה שהוא יהיה בסביבה, בג'חולה, וישמור איתו על קשר אלחוטי. דודו אמר, ואני זוכר את זה כאילו היה זה היום, " תשמע, לא ברור מי יושב בתוך המשטרה. אם התבססו שם הכנופיות העיראקיות של קאוקג'י שהסתננו מלבנון, או שיושבים שם כוחות אחרים". הוא כעס שהמ"פ לא לקח בחשבון מאהל של בדואים, הסמוך למשטרה ולאזור הקרב, שעלול לעמוד למכשול בדרך למשימה ובחזרה. אני זוכר שהוא טען, שאין כל בטחון שהפריצה, או הנסיגה מכל כיוון שהוא, תצליח. גם כל הכנת הקרב לא נראתה לו, והוא כל הזמן אמר, שיש לו הרגשה, שהפעולה תכשל.
"אח"כ הוא התווכח עם מולה והמשיך להסתובב בין המפקדים, טוען שוב ושב שלקרב אין סיכוי. שזה לא ילך, שאין די ידיעות מודיעיניות. וזה היה,כמובן, נכון. המודיעין, למשל, מסר לנו שיש שתי גדרות ובפועל היו שלוש.
"דודו יצא לקרב בהרגשה מחורבנת שהעסק לא מוכן, וההרגשה הזאת שלו מלווה אותי מאז ועד היום. אני לא יכול לשכוח את המשפט שלו "חברה, זה לא יצליח". זה השרה עלי רוח נכאים, מה גם שבסוף כל התחזיות שלו התאמתו.
"היום קוראים למה שהיה שם "חפיף", אבל אז, באיילת השחר היו כולם שיכורי ניצחון. עוד לפני שיצאנו לקרב אפו שם עוגות למסיבת ניצחון, שאמורה להיות בלילה."
למה מסיבת ניצחון?
"קלמן היה בטוח שהמשטרה בידינו. שבצ'יק צ'ק היא תכבש".
בעצם, אתה מאשים אותו בכישלון הקרב ובעובדה שהחברים שלך נפלו שם.
"זה נכון" אומר גוז, לאחר שתיקה ארוכה.
מי שיכול יסתלק
"בשעת ערב מאוחרת, ממשיך גוז, "חצה הכוח שלנו את הכביש באזור ג'חולה והחל מטפס בהר. העלייה דרך צוקי הוואדי התלול הייתה קשה ומפרכת וארכה יותר מהמתוכנן. התוצאה הייתה שהפעולה החלה באיחור של שעתיים, סמוך לעלות השחר.
"דודו עצר אותנו סמוך לגדרות. מוסה (משה נאמן) וספי (אוהלי) החבלנים, נגשו אליהן והתחילו לחתוך אותן. אני, שנשאתי חומר נפץ, עזרתי להם. הם התקדמו לגדר השנייה ואני פתחתי את הראשונה, כדי שאפשר יהיה לעבור. כך היה גם בגדר השנייה, ואז הגענו לגדר השלישית, עליה לא ידענו.
בשלב זה החל להפציע השחר. כבר לא היה זמן להתעסק בחיתוך הגדרות. דודו נתן הוראה לפוצץ את הגדר השלישית. באותו רגע התחיל הבלגן. נשמע פיצוץ עז, והחבר'ה ששכבו וחיכו לפקודה להסתער, חשבו שזה האות. הם פרצו קדימה דרך המעבר הצר בגדרות לכיוון המשטרה, בטוחים שהגיע שלב הפריצה. אני לא בטוח אבל נדמה לי ששמעתי מישהו צועק "להתקדם, המשטרה פרוצה".
דודו לא הצליח להשתלט על הבלגן. אני נעמדתי וצעקתי להם לעצור, אמרתי שהכל טעות. שזה לא המשטרה שנפרצה, רק החבלנים פוצצו את הגדר. אבל מי שמע אותי שם. הגענו למשטרה והחבלנים הניחו את חומר הנפץ על הרצפה ולא פוצצו אותו, מאחר שהדרגשים המיועדים לכך אבדו בעלייה הקשה. הערבים היו מבולבלים. שמענו מתוך המשטרה צעקות אימים. הם קיללו, צעקו עלינו ועודד את עצמם בתפילות.
"ליד קיר המשטרה היו למעלה מ-30 לוחמים. לוחמים נוספים המשיכו להגיע, כדי לפרוץ פנימה. הערבים זרקו עלינו מלמעלה רימונים וירו. האגדות מספרות שדודו אמר "תניחו את חומר הנפץ עלי" אני לא שמעתי את זה והייתי קרוב אליו. אני רק זוכר אותו על יד הגדרות, מתרוצץ בין הלוחמים, לעודד אותם ולראות אם כל בסדר. זה היה דודו.
"בשלב מסויים אמרו לי מוסה וספי החבלנים "יענקלה תסתלק, תברח, כמה שפחות אנשים יהיו במלכוד הזה, ככה יותר טוב". הסתלקתי דרך הפרצות בגדר. היה כבר ממש בוקר, אור מלא. אני מסתכל אחורה ורואה ליד קיר המשטרה ערימה של פצועים, חלק בטח כבר לא בחיים, וכל הזמן מפוצצים עליהם רימוני-יד. הצעקות "חובש, חובש" התערבו עם השירה, הצעקות והיריות של הערבים במשטרה. אח"כ הם יצאו מהמשטרה וירו עלינו, כמו על מטרות נעות במטווח.
"את דודו לא ראיתי יותר גם לא את מוסה, ספי ואחרים. אמנון זקס מהכשרת דגניה הודיע לי שדודו נפצע ועכשיו הוא המפקד והוסיף, שמי שיכול להסתלק שיעשה את זה".
קולו של גוז נשבר לרגע. המראות שבים ועולים, מדויקים וקשים מנשוא, כפי שהיה באותו לילה. "כבר היה יום" הוא ממשיך ומוחה את עיניו. "באותם ימים השטח מסביב היה חשוף. עוד לא היו עצים. מזל שהיו כמה סלעים. התחלתי לגרור את הפצועים מאחורי הסלעים. אני לא יודע מאיפה לקחתי את הכוחות, הרי גם אני הייתי פצוע.
"את אלה ששכבו קרוב למשטרה לא יכולנו לחלץ. זו הייתה התאבדות, אבל בין הגדרות נתקלתי בפצועים שזעקו לעזרה. פיניתי את אמנון זקס, שהחליף את דודו ועכשיו גם הוא היה פצוע. תמכתי בו והלכנו שנינו, בולטים בשטח כמו שני נרות. שכחנו כל מה שלמדנו באימונים. לא היה פנאי לחשוב. סחבתי אותו כמה שיותר רחוק. אח"כ הוא בקש שאלך לחלץ אחרים. חזרתי ומצאתי את הקשר, יוסי זינגר, שהיה פצוע קל. הוצאתי גם אותו מטווח האש, שלא נפסקה לרגע.
"אחר כך גררתי משם את אליעזר שיפמן, חבר שלי, שהיה פצוע קשה, כולו גוש מדמם אחד גדול. שוב ושוב עליתי לגדרות. בשלב מסויים כבר לא זכרתי את מי סחבתי. לפחות שבע פעמים עליתי וירדתי. אין לי מושג ומאיפה שאבתי כוחות. בכל מסע כזה, לגדרות ובחזרה , הרגשתי שאני דורך בבוץ, שהרגל הימנית של דביקה ורטובה. אח"כ התברר שרסיס שחדר לנעל, פצע אותי.
הורדתי את הפצועים לקטע כביש שהיה מוסתר מהמשטרה. שם חכתה לנו מכונית פינוי עם חובש. המשכתי ככה עד שבאיזה שהוא שלב איבדתי את ההכרה".
שנים לא באתי
גוז התעורר בית חולים שוויצר בטבריה. במיטה לידו שכב יצחק ליסוואר (גי'רף) מ"כ בהכשרת דפנה ולוחם מהחוליה של פילון פרידמן, שהקימה חסימה מדרום למשטרה. ג'ירף לא רצה לספר מה עלה בגורל חבריו, רק מאוחר יותר, כשגוז דרש לדעת היכן פילון, איתו גר באוהל בכפר גלעדי, סיפר לו את האמת.
עכשיו, כשהוא משחזר את העובדות, שוב משתררת שתיקה כבדה. גוז נאבק לרגע בדמעות ומכין לו כוס תה. "למרות הכל, החיים נמשכים" הוא אומר משפט אותו חזר ושינן במשך השנים שלאחר מכן, כשהיה מתעורר בבעתה בלילות, כשמראות הקרב היו חוזרים אליו, או בשעות הקשות של געגועים והרהורים, "ואז הייתי סוחב את עצמי לאיזו פינה, בדרך כלל לשפת הים, יושב שעות ומהרהר".
בשעת צהרים מאוחרת, לאחר עוד כוס תה, חוזר גוז לאחריתו של הקרב ההוא, הפעם לפרשת מותו של פילון.
"לפני הקרב הקמנו משני עברי משטרת נבי יושע שתי חסימות, צפונית ודרומית, במטרה להטריד את הערבים, להקל על הפריצה ולא לאפשר להביא תגבורת", הוא מספר. "מפקד החסימה הדרומית היה פילון, שפיקד על חוליה חמושה בבראונינג ורובים אנגלים. הם נלחמו עד שעת אחר הצהריים, עד שאזלה התחמושת ורובם נהרגו.
"ג'ירף, שהיה בחוליה, סיפר לי מה קרה שם. הוא, ג'ירף, נפצע קל ופילון דרש ממנו שיברח ויציל את עצמו. לא נוכל לסגת מכאן, אמר לו. ג'ירף לא רצה להסתלק. היה לו קשה עם זה. דקות ארוכות השתהה מאחורי אחד הסלעים וצפה בנעשה. הוא ראה איך פילון יורה את המחסנית האחרונה ומניח את הרובה. מוציא את אקדחו האישי, יורה בפצוע שגסס על ידו ואח"כ מצמיד את האקדח לרקתו ולוחץ על ההדק. ג'ירף חמק משם והצליח לחבור אל הכוחות בעמק. כעבור שעות אחדות הגיעה לשם תגבורת, שמצאה את ההרוגים ואישרה את גירסתו של ג'ירף.
שנים הוצנע סיפור התאבדותו של פילון, ועד היום הוא לא מופיע בכתובים. גם גוז, ששמע על כך ממקור ראשון, לא סיפר את הסיפור. האם משום שהמעשה נחשב אז לחולשה? האם הפלמ"ח העדיף להצניעו?
"מה פתאום", משיב גוז. "פילון היה בדיוק כמו דודו, הוא לא היה חלוש'ס. הוא היה אמיץ ונועז, איכפתניק. בן אדם נהדר. הוא עשה את זה כי הבין שאין לו ברירה. שאם ייפול חי בידי הערבים, הם יתעללו בו וירצחו אותו. זה רק מוכיח, שפילון ידע שהמצב אבוד".
לימים השתחרר גוז מהפלמ"ח, הצטרף לחבריו להכשרה שהקימו את מעיין ברוך, אך עזב אחרי ימים ספורים. יום אחד עלה על אוטובוס ולא חזר לגליל למשך 15 שנה. ההליכה בשבילי הקבוץ היתה קשה לו. בכל מקום חש בחסרונם של חבריו שנפלו במלחמה. "הרבה שנים חתכתי את הגליל מהמפה של ישראל", הוא אומר.
שנים גם לא רצה להשתתף באזכרות ולא שפך את לבו באוזני חברים. "הייתי מספיק חזק להתמודד עם זה לבד, לא אהבתי להפגין רגשות, לצעוק שקשה לי. הקמתי משפחה נהדרת, גדלתי ילדים והייתי עסוק".
בפעם האשונה שהרגיש מספיק חזק לעלות לנבי יושע עם ילדיו, רעדו רגליו. זעה קרה כיסתה את גופו והוא התקשה לנשום. הוא בקר בקבר האחים שנכרה לחבריו, והחיילים שאיישו את המשטרה הזמינו אותו ואת ילדיו לסיור בחדרים, על החומה שמבין חרכיה הושלכו רימונים על הלוחמים, ובחדר הזיכרון לנופלים.
"זה ריגש אותי נורא" הוא נזכר "אבל עד היום לא ספרתי לילדים שלי את כל ספור הקרב. כל פעם שעלינו לשם שתקתי. אני לא מסוגל לדבר על זה. קשה לי, וזהו.
חלק מחבריו להכשרה נשארו במעיין ברוך. אחרים נפוצו לכל עבר, אבל מדי שנה הם נפגשים בכגליל העליון ופרדים את קבר האחים בנבי יושע. לאחרונה הצטרף אליהם גם גוז. "לי זה היה קשה, עשרות שנים לא באתי ולא הסברתי למה, לא הייתי מסוגל. לבסוף, כשכבר באתי ישבתי שם ושתקתי. רק בשנה שעברה הרגשתי פתאום צורך לספר על פילון ועל חלקי בפינוי הפצועים. האנשים התרגשו ורבים מהם בכו. שוב הרגשתי את המועקה, ,ואת הכאב המוכר ושאלתי את עצמי, בשביל מה הייתי צריך לספר את כל זה, מה זה הוסיף?"
ד"ר מאיר פעיל, היסטוריון צבאי ואיש פלמ"ח זוכר היטב את הניסיונות לכיבוש נבי יושע ואת האנשים שניהלו את הקרב הזה, כולל המ"פ משה קלמן, שנפטר לפני כמה שנים… פעיל הכיר אישית את דודו ואת פילון, שני מפקדי המחלקות בקרב על נבי יושע. " הייתי עם דודו בקורס קצינים ומאוחר יותר, כשהייתי מ"מ באיילת השחר יצאנו יחד לקרבות. את פילון הדרכתי בקורס מ"כים ב – 1946.
הוא היה בחור יוצא מן הכלל ומיוחד במינו. אני נוטה להאמין לסיפורו של יענל'ה גוז . מאד התאים לפילון להרוג פצוע כדי שלא יתעללו בו ואחר כך להתאבד. הוא היה מסוג האנשים שסביבם נוצרות אגדות. הוא הקרין משהו אחר, מין משה רבנו קטן, קצין אידיאלי כזה. לדעתי, הוא היה הרבה יותר חכם ומוכשר מדודו, שגם הוא היה מפקד אהוב ומוכשר. כשאני חושב על השניים האלה, אני יכול לתאר לעצמי את הקושי של קלמן: להתמודד עם שני מיתוסים כאלה, ועוד בקרב, שבו הוא לא השתתף. זה בטח לא היה פשוט".
הנצחת פילון בקריאת מחנה צבאי שנכבש על שמו
טוג'ו מספר:
זמן לא רב לאחר קרב נבי יושע, נכבש המחנה הצבאי של חיל הספר" ליד ראש פינה, ע"י הגדוד הראשון של הפלמ"ח. המחנה נמסר לחטיבת "יפתח" ששיבצה שם את הגדוד השלישי, וזו נתנה לו מיד את השם מחנה פילון. אך זה לא היה שם רשמי.
בתחילת שנות החמישים החליטו האלוף (מיל) אלעד פלד, שהיה מדריכו של פילון בקן בירושלים ויעקב גלי ממעיין ברוך, שהיה איתו בהכשרה בגבת ובהכשרה המגוייסת בכפר גלעדי, למצוא דרך להנצחת שמו בגליל. גלי, שהיה אז מזכיר המועצה האזורית גליל עליון הציע לקרוא על שמו על שם המחנה הזה. ההצעה התקבלה, וב – 1955 הוסב רשמית שמו של המחנה ל"מחנה פילון". מאז מוצב בכניסה למחנה לוח לזכרו.
