מילים שכתב דודו של פילון, שרגא קלעי לזכרו
בן שבע שנים היה פילון כשהביאוהו הוריו ארצה, ומיד התערה בה, אהב אותה וקשר את גורלו אליה כ"צברה" מבטן ומלידה.
המשפחה עלתה על חוף הארץ ביום פרוץ מאורעות תרצ"ו. חבלי ההסתגלות וההאחזות בארץ לא היו קלים כל עיקר. היו ימים של מחסור ודאגה, והיו רגעים של חולשה וספקות. אך סוף סוף מצאה לה המשפחה אחיזת מה, ופילון היה מאושר כשנכנס לבית הספר.
נדמה היה לי שאני אתווה את אורח חייו: בית ספר תיכוני, אוניברסיטה וקריירה מדעית בעקבותיה, כרגיל. כי פילון ניחן בכשרונות מעולים: קלות תפיסה בלתי שכיחה, זכרון טוב וכוח שיפוט של בוגר. אך את אורח חייו קבע הוא עצמו.
התנועה (מחנות עולים) קסמה לו, ועם סיום בית הספר הלך לגבת להכשרה. מאושר היה שההורים הסכימו לכך ותמכו בו.
ומאז ראינוהו רק פעמיים בשנה: בחג הפסח ובחג הסוכות, כשבא לחופש הביתה. ומאז שמענו על סגולות הנפש של פילון מפי אחרים, מפי מדריכיו: נער מצוין, תבונה בלתי שכיחה, חבר יקר אהוב על הכל, לפילון עתיד מזהיר בתנועה. והנער הכחוש והצנום התפתח, גדל ורחב, נתישר הגב, נזדקפה הקומה – בחור כארזים. פילון לא רק חניך, הוא גם מחנך, מדריך.
וכמדריך נתעורר בו הצמאון לדעת. ופילון מזמין ספרי היסטוריה, ספרות, תנ"ך. מה קרנו פניו בספרו שהוא עובר לשנה אחת לירושלים להדרכה. תכניות להרחיב את הידיעות, לקנות דעת, ללמוד וללמוד.
הוא לא שכח להעמידני על כך שהוא חבר "מעין ברוך", והתורה – תורה לשמה. לא זכה ולא זכינו אנחנו. הביקור האחרון בבית היה בסוכות תש"ח. אז ידענו כבר, שכל התכניות נגנזו לעת מצוא. הכל עומד ערוך דרוך "הכן", ואין לעזוב את המערכה בשעה זו. בביקור זה התענין פילון בפרשת עלית המשפחה ארצה. "אמא" – אמר – "ספרי לי כיצד נתגלגל הדבר
ואתם החלטתם לנסוע לארץ ישראל ומדוע לא בא גם הדוד משה ליב ומשפחתו" (משפחה זו חוסלה על ידי הנאצים).
אמא סיפרה ופילון הקשיב והיה מאושר. יותר לא ראינוהו. שמענו: פילון כאן, פילון שם: בלהבות הבשן, בכפר גלעדי, במטולה.
רק מכתבים מעטים וקצרים הגיעונו, מלאי אהבה, געגועים ודאגה להורים. אלי כתב: "סור לעיתים קרובות לבית הורי ועודד אותם. הן ידעת מה רבה דאגתם". וכששמעתי על הקרב ברמת נפתלי, חרד הלב. נטלתי את האטלס ולמדתי גיאוגרפיה של הגליל של פילון. הלב ניחש. דרישת השלום שלנו לפילון בגליל נשארה תלויה באויר, אליו היא כבר לא הגיעה.
בערב פסח עוד חיכינו לפילון שיבוא הביתה ל"סדר". אך הוא לא בא ובמקומו בא המבשר, ובליל ה"סדר" כבר ידענו שפילון לא יבוא עוד. נאמן היה ומסור עד הסוף. ונתן לארצו האהובה את הכל – את עצמו. ובהכרה נתן.
אני בטוח שאילו קם לתחיה והיה עומד שנית בפני הנסיון היה נוהג כפי שנהג בהרי נפתלי.
וחבל על האי שופרא דבלי בארעא.