דילמת המפקד פילון מההיבט המוסרי / פרופ. אסא כשר

דברים שנשא הפרופ. אסא כשר – בכנס דילמת המפקד פילון, יולי 2012.

שלום לכם, יונה משפחת פרידמן, השר וילנאי, מפקדים, חברים וחברות.

אני מודה שהזמנתם אותי להשתתף באירוע הזה שהוא מרגש וחשוב מאוד.

הוא מרגש, הוא היה מרגש וימשיך להיות מרגש לנוכח דמויות המופת של פילון וחבריו.

הוא חשוב מאוד מפני שהבעיות הן אקטואליות הבעיות האתיות והמוסריות והמקצועיות ותמיד טוב לעסוק בהן.

האירוע הזה גם חשוב במיוחד מפני שצריך לדון לעומק בשעות האחרונות של חייו של פילון.

לפני שאני מתחיל לעשות את זה אני רוצה לומר שזה אף פעם לא נכון למדוד אדם במונחי השעות האחרונות של חייו אפילו אם השעות האחרונות של חייו הן הירואיות מאין כמותן. אדם אמור להיות מוערך על פי דמותו הכוללת, על פי כל מה שעשה בחייו, לפני מותו ובשעת מותו. ואין שום ספק בכך שפילון וחבריו היו דמויות מופת ואין צורך להתעמק בשעות הארחונות בדילמה המיוחדת הזאת כדי לדעת עד כמה ניתן להעריך אותם להוקיר אותם ללמוד מהם.

העיסוק בדילמת פילון תולש קטע מן התמונה הכללית של הקרב השני על נבי יושע. צריך לומר זאת מפני שאי אפשר לנתח ברצינות שום דילמה במנותק ממה שהוביל אליה. יש כאן לקח חשוב מאוד לצעירים, לאלה שעתידים להיות במצבים כאלה. הפתרון הטוב ביותר של דילמה המעשים שגורמים לה לא לצוץ. לא ההכרעה לטובת אחד משני הצדדים בדילמה אלא המעשים שגורמים לכך שאת שני הצדדים של הדילמה ניתן לכבד כראוי.

גם בדילמה הזאת כשאנחנו קוראים את המעשה של הקרב כולו ואם אנחנו מסתמכים אך ורק על האתר הנהדר שישנו (www.filonfriedman.co.il ), שמתאר את פילון, את הדילמה, את הקרב ואת חבריו, גם אם אנחנו מסתמכים רק על מה שמופיע שם. אנחנו רואים שדברים מסויימים יכלו להיות אחרת, שהחלטות מסויימות יכלו להתקבל אחרת שהכנות מסויימות יכלו להיערך אחרת, כך שאולי אפשר היה שלא להגיע לדילמה הזו בכלל.

אבל אני לא אעסוק בזה. אני מניח שלפעמים מנסים כמיטב היכולת לא להגיע למצב שיש בו דילמה כזאת ולא מצליחים. במקרה שניסיון למנוע את הדילמה לא מצליח צריך לדעת לגשת אליה ובזה אני רוצה לעסוק.

הדילמה שלפנינו מעוררת שתי שאלות, צריך להבחין ביניהן, אני רוצה לעסוק בהן בנפרד.

שאלה אחת היא, השאלה האם להישאר עם הפצועים או לסגת בלעדיהם.

השאלה השניה היא, האם ליפול בשבי או להיות בלשון התנ"ך וגם בלשון אחד השירים של גורי ששמענו, להיות מי שנופל על חרבו?

אלה שתי שאלות שונות שאעסוק בהן לפי הסדר.

שאלה ראשונה היא, האם להישאר עם הפצועים או לסגת בלעדיהם? אני חושב שהשר וילנאי כבר נתן את קצה החוט של התשובה המקצועית הנכונה. אין תשובה גורפת בכן או לא, להישאר איתם או לא להישאר איתם. יש רק מתכונת של שיקול הדעת הראוי, יש דרך אחת לשקול את מה שצריך לעשות אבל לפעמים זה יוביל לתשובה כן, להשאר איתם, ולפעמים זה יוביל לתשובה לא, לא להשאר איתם.

כדי לסבר את האוזן במיוחד באזני הצעירים, שמלחמת השחרור היא לפני שהוריהם נולדו. אני אתן דוגמא מהימים בהם גם הצעירים של ימינו עמדו על דעתם. זה סיפור מלחמת לבנון השניה. בסיפור מלחמת לבנון השניה, משובצות נקודות שבהן אנשים מתווכחים האם המפקד צריך להיות עם הפלזמות או עם החיילים ואנשים נקטו בעמדות קיצוניות, כאלה שדברו בשבח הפלזמות שנותנות שליטה הרבה יותר טובה בנעשה, וכאלה שדברו בשבח השהות עם החיילים כי תמיד צריך להיות עם החיילים.

שתי התשובות האלה שבלשון תמיד הן תשובות לא נכונות. אין תשובה אחת לשאלה היכן צריך להיות המפקד ברגע נתון. יש רגע נתון שבו הוא צריך להיות עם חייליו, יש רגע נתון שבו צריך להיות בראש חייליו, יש רגע נתון שבו הוא לא אמור להיות בראשם אבל יחד איתם וקרוב אליהם, ויש גם רגעים שהטכנולוגיות המתקדמות של הפלאזמות עוזרות למפקד לקבל החלטות נכונות ולהוביל את חייליו אל הניצחון.

זאת שאלה מקצועית שיש לה היבטים ערכיים מובהקים והיא נענית כראוי על ידי המפקד הראוי בהקשר בו היא עולה. ייתכן שהדבקות במשימה וההגנה על חיי החיילים מחייבת נסיגה וייתכן שהיא מחייבת במצבים אחרים את ההחלטה של פילון.

אני רוצה לחזור לדבריו של השר וילנאי ולהרחיב אותם מעט. אני סומך על המפקדים. כלומר, מפקדים לפעמים טועים ולפעמים עושים מעשים שלא ייעשו מבחינה מקצועית, מבחינה ערכית מבחינה מוסרית, כל זה אנושי. אבל ברגע ההערכה ראשון כשאתה רואה מפקד בנסיבות מסוימות מחליט החלטה מסוימת תצא מן ההנחה לצורך הדיון שהוא יודע מה הוא עושה. שיש לו שיקולים, שיש לו נימוקים, שיש לו הסבר מקצועי, מוסרי וערכי מאחורי מה שהוא עשה. בדיעבד, בשקט, בניחותא, בתחקיר, בחדר הלימודים ההיסטוריים אפשר להגיע למסקנה שזו לא היתה ההחלטה המוצלחת ביותר. תצא מן ההנחה שבשעת מעשה הוא עשה כמיטב יכולתו לעשות את כל מה שצריך לפי מיטב השיקולים והערכים מן הסוגים השונים. לכן מה שאני אומר הוא שאין תשובה אחת גורפת. אבל במה שאני אומר אין שום שיפוט של הסיטואציה עצמה לא לכאן ולא לכאן. מפני שצריך לברר את הנסיבות בצורה הרבה יותר מפורטת מאשר אני יכול לעשות זאת עכשיו.

ההחלטה של פילון צריך להדגיש, היא לא מימוש רגיל של הנורמה לא משאירים פצוע בשטח. יש נורמה כזו שאנחנו גדלים עליה ואנחנו גאים בה ואנחנו מכירים הרבה מאוד אנשים שמימשו אותה ואנחנו מכירים גם לא מעט אנשים שגם נהרגו כאשר מימשו אותה. אבל המשמעות הרווחת של הביטוי הזה, צריך להדגיש זאת באזני הצעירים, היא שאנחנו לא משאירים אותו פצוע בשטח פירושו שאנחנו מנסים לחלץ אותו מן השטח כשהוא לא יכול להיחלץ לבד. הפירוש הסטנדרטי הרווח, השגרתי הוא לא שאנחנו הולכים להישאר איתו בשטח אלא שאנחנו הולכים להוציא אותו משם, ואנחנו הולכים להוציא אותו משם גם אם זה מסוכן, ואפילו אם זה מסוכן מאוד, ואפילו אם יש הסתברות, לא וודאות, כי אם זו ודאות זו ג'סטה התאבדותית, אבל יש הסתברות גבוהה מאוד שחלק מאתנו שמנסים לחלץ אותו משם לא יחזרו בשלום אולי לא יחזרו בכלל עדיין צריך לעשות את זה כשיש סיכוי משמעותי לחלץ אותו משם.

זה מימוש מופתי של ערך הרעות, זאת היא לא חובה ביחסים שבין אדם לחברו. יש לנו חוק שנקרא על שם פסוק בתורה "לא תעמוד על דם רעך" אדם הולך לחוף הים ורואה בן אדם טובע, והאדם הזה עצמו יודע לשחות, ויכול לחלץ אותו מהטביעה, זו חובתו. זו חובה מוסרית, היא גם חובה דתית וגם חובה משפטית אצלנו לעשות כמיטב יכולתו כדי לחלץ אותו. אבל כשמדובר על אדם ברחוב, כשזה בין אדם לחברו הוא לא חייב לסכן את עצמו כדי לעשות זאת, אם הוא יסכן את חייו ברמה מעל רמה נמוכה הוא פטור מזה גם על פי החוק וגם על פי המוסר. אבל לא כך בחיי החיילים זו היא חובה אתית. לא ביחסים בין אדם לחברו, בין החייל באשר הוא אדם לחברו באשר הוא אדם אלא חייל באשר הוא חייל לחברו באשר הוא חייל. לא משאירים פצוע בשטח אלא מנסים לחלץ אותו משם.

ההחלטה של פילון היא החלטה תחת אותן הכנפיים אבל היא לא החלטה שגרתית. צריך להבין אותה. היא מיוחדת. יש בה יותר מאשר הנכונות לחרף את הנפש כדי לחלץ פצוע שלא יכול לחלץ את עצמו. היא החלטה נשארים עם הפצועים כדי שלא ימותו לבדם כדי לא להפנות להם עורף רגע לפני מותם. כדי להיות יחד איתם גם אם ההחלטה מסוכנת גם אם ההחלטה היא פטאלית.
כשאנחנו מסתכלים על ההחלטה הזו היא החלטה ערכית מובהקת. קשה להפריז בשבחים לאומץ הלב ולרגישות הערכית שאנחנו רואים בן אדם נוהג בצורה הזו. אבל חייבים להדגיש. במצבים מסויימים היא מופתית ובמצבים אחרים היא עלולה להיות מוטעית. אם לדוגמא ההישארות של המפקד עם שני החיילים הפצועים כדי שלא ישארו לבד כדי לא להפנות להם עורף לפעמים פירושה להפנות עורף לכל שאר החיילים ולהפנות עורף לשאר החיילים פירושו להכניס אותם לפעמים למצב שבו יהיו אבידות ביניהם, אבידות שאפשר למנוע ואז זאת כמובן דילמה טראגית להיות בצד אלה או להיות בצד אלה. והמפקד המקצועי הערכי המוסרי אתי ידע כיצד להחליט.

עד כאן על השאלה האם להישאר עם הפצועים או לסגת בלעדיהם.

ועכשיו לשאלה מוות או שבי.

אני רוצה בעיקר לנקות את התמונה מסיגים שמופיעים לרב בדיון בשאלות האלה עד עצם היום הזה. זה מתחיל בטרומפלדור, יש משהו סמלי בכך שפילון נטמן לראשונה בתל חי לצד קברו של טרומפלדור. אנחנו כולנו גדלים בילדותינו על האגדה הזו שטרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו" וממש שמח שהתאפשר לו לעשות את זה. אבל לימים אנחנו מבינים שלא אלה היו העובדות. מה שטרומפלדור אמר בשכבו פצוע בתל חי היה כשהרופא שאל אותו, הרופא מעיד וכותב מיד זיכרונות, והרופא שואל אותו מה שלומו, כשהוא שוכב יחד עם עוד פצועים והוא אומר "טוב נו, כדאי למות בעד הארץ אבל מתי תיקחו אותי לכפר גלעדי? הגיע הזמן שתזיזו אותי מפה" כי כפר גלעדי הוא מקום יותר גדול מהמתחם הקטן של תל חי ושם יטפלו בנו, מתי כבר תעשו את זה. יש גם אומרים שהוא זירז אותם עם קללה ברוסית אבל לכך לא מצאתי סימוכין היסטוריים של ממש. בעצם הוא לא להוט למות הוא לא רוצה למות הוא רוצה שיצילו  אותו בכפר גלעדי. הוא אומר כדאי למות בעד הארץ ובזה הוא מצטט ביטוי רומי ידוע, בתיקונים  dulce et decorum est pro patria mori "מתוק ומכובד הוא למות למען המולדת" אבל הוא לא אומר מתוק ומכובד, הוא אומר כדאי בתור אמירה כזאת שמורידה בחומרת עצם הפציעה שלו ורוצה לחיות. ברנר שהוא זה שכתב את המילים "טוב למות בעד ארצנו" ונתן להם פרסום לראשונה, בסופו של דבר זייף את האמירה הזאת. ברנר איש עם זכויות ודגול וחשוב וגם הוא ניספה בחיכוך עם העם השכן. אבל צריך לקרוא לדברים בשמם, צריך לומר: רע למות. לא טוב למות אלא רע למות.

אבל לפעמים אין ברירה וחייבים  לחרף את הנפש ולפעמים כשמחרפים את הנפש, מתים. אין לנו ערך של הקרבה. צריך להדגיש את זה. אנחנו לא מחפשים הזדמנות להקריב את חיינו. ואסור לחנך אנשים לחפש הזדמנות להקריב את חייהם. אבל יש ערך דבקות במשימה ויש ערך חיי אדם, וצריך לממש את שניהם ולפעמים הם במתח עצום אחד עם השני. ולשם שניהם צריך לפעמים להסתכן, וצריך לעיתים להסתכן מאוד עד כדי חירוף הנפש. באופן משמעותי ומובהק. לפעמים כשעושים זאת לא חוזרים בין החיים. אם לתמצת את ההבחנה ואת המונחים של הביטוי המקורי הלטיני. אם ההקרבה היא מתוקה חירוף הנפש במונחי הטעם הוא יבש, DRY במונחי המשקאות זה בכלל לא מתוק.

אני רוצה להביא לראיה דברים שאמר לוחם מעוטר לא כאן אלא במקום אחר. שני משוררים חשובים לחמו במלחמת העולם הראשונה, לוחמים בריטים, קצינים זוטרים, בצבא בריטניה. אחד יהודי זיגפריד ססון, והשני ווילפריד אואן, שניהם היו קצינים שניהם היו מעוטרים העיטור שהם קיבלו על מעשים שאצלנו היה ניתן לקבל עליהם את אות העוז ואות הגבורה אילו המשיכו לתת את אות הגבורה. שניהם היו בהלם קרב. נפגשו בבית הבראה ללוחמים שסובלים מהלם קרב, שניהם שנאו את המלחמה. ססון אפילו כתב פמפלט נגד המלחמה הזאת, אבל שניהם חזרו להילחם למרות שיכלו שלא לעשות זאת. כשחזרו להילחם ססון נפצע קשה ואואן נהרג בשבוע האחרון של מלחמת העולם הראשונה.

אבל הנה מה שאואן כותב בשיר שלא אקרא את כולו. באנגלית מתחיל במילים dulce et decorum est מתוק ומכובד הוא, אבל הוא ממשיך בבית האחרון ואומר, אילו יכולת לתאר לעצמך את החייל הפצוע זה שאנחנו גוריים אותו במלחמת החפירות והגז אז לא היית חברי מדבר בזכיכות גבוהה כזו באזני ילדים שמחפשים את desperate glory  את התהילה ולהוטים למצוא אותה. לא היית אומר בפניהם THE OLD LIE לא היית משמיע באוזניהם את השקר העתיק הזה שמתוק למות למען המולדת, רע למות למען המולדת אבל לפעמים אין ברירה ומוכרחים להסתכן למענה וכשמסתכנים לעיתים גם מתים.

נאמרו פה כמה דברים על כך שקודים אתים לא עושים את מלאכת ההדרכה של החיילים. זה בודאי נכון. שום קוד אתי בשום ארגון לא מדריך כשלעצמו. בודאי חייב לעבור בארגון כמו צבא דרך הדוגמא אישית, המקצועיות, הדבקות והאחריות של המפקדים אבל כשאנחנו נמצאים בצבא שרוצה להיות מקצועי בודאי בצבא שחלק עצום מהלוחמים בו הם חיילים שירות חובה אנחנו חייבים לפתח את הדוקטרינה שאומרת לנו מה היא ההתנהגות הראויה ומה איננה התנהגות ראויה. לכן צה"ל בשנות התשעים הראשונות עלה על המסלול הזה של כתיבת קוד אתי ואני גאה בזה שהייתי שותף לו, ואני רוצה לקרוא לכם מתוך המסמך הראשון שאישר המטה הכללי, גם השר וילנאי היה אז בין האלופים, המטכ"ל אישר נוסח מסוים שכלל גם כללים, בין הכללים היו גם כללים שאומרים מה לעשות נוכח הסכנה של ליפול בשבי. צריך לזכור שהקוד האתי כתוב במונחים חיוביים. זה לא מסמך משפטי שאומר מה אסור לך לעשות, זה מסמך פיקודי שאומר לך מה מן הראוי שתעשה כדי להיות בסדר.

לכן אפילו הרעיון של שבי מנוסח במונחים חיוביים. "החייל ילחם ויתאמץ עד קצה גבול יכולתו גם תוך סיכון חייו שלא להיכנע לאוייב אלא להתגבר עליו. החייל לא יכנע לאוייב כל עוד יש לו סיכוי לבצע את משימתו. גם באין סיכוי כזה החייל לא יכנע כל עוד יש לו קשר עם מפקדו. או אם יש ביכולתו להיחלץ. החייל שלמרות הכל נפל בשבי יקפיד לפעול לפי ההוראות יפעל באופן אחראי שקול ומכובד".
השבי הוא הדבר שהחייל אמור לעשות כמיטב יכולתו שלא להגיע אליו. אבל לפעמים יש מצבים שהחייל מגיע לשבי והשבי אז נעשה סוג של משימה. גלעד שליט הוא לא ילד קטן מתוק. אני לא מכיר אותו מספיק אני יוצא מהנחה שהוא מתוק הוא לא ילד והוא לא קטן והוא חייל במשימה והמשימה שלו היתה להחזיק מעמד עד שהמדינה תוציא אותו משם. ומזיכרונות החיילים שנפלו בשבי לדורותיהם כולם יוצאים מתוך ההנחה הנכונה והמוצדקת שמדינת ישראל לא תירגע עד שהיא לא תצליח להחזיר אותו משם ובדרך כלל היא מצליחה אם כי לא תמיד.

לפני מבצע עופרת יצוקה היו כתבות על כמה מפקדים שהתבטאו במונחים אחרים. במונחים של "פה לא יפלו שבויים" שפירושם המעשי היה שאם חייל רואה שהוא עומד להיחטף על ידי האויב, על ידי החמאס הוא אמור לדאוג לכך שזה לא יקרה על ידי פגיעה בעצמו. אני רוצה לומר שזה בניגוד לערכי צה"ל. החייל יהיה נכון לסכן את חייו נוכח פני אויב ולהצלת חיי אדם במידה הנדרשת. ישמור על חיי עצמו וזולתו בכל פעילות צבאית אחרת. צריך לדייק פה, חייל שעושה את זה מפני שהוא החליט שכך הוא רוצה לעשות  חייל כזה לא נבוא אליו בטענות אבל אסור להורות לחיילים לעשות את זה, אסור להורות לחיילים לסכן את חייהם אם לא מדובר על מצב שבו הם לא נמצאים במצב של בלית ברירה. נוכח פני אויב אין ברירה, יש סכנה. להצלת חיי אדם שחייו נמצאים בסכנה והסיטואציה היא מסוכנת אין ברירה. אבל במצבים אחרים כשיש ברירה לא בא בחשבון להגיד לחיילים לפוצץ עצמם ברימון כדי לא ליפול בשבי.

הבעיה בנפילה בשבי בימינו היא לא הבעיה שחששו ממנה המפקדים במלחמת השחרור. היא הבעיה של שחרור המוני של עצירים ואסירים פלסטינים מחבלים בעבר בהווה ואולי בעתיד כדי להחזיר את החייל הביתה או לפעמים כדי להחזיר את האזרח הביתה. למרות שחשבתי על השאלות האלה יחד עם שמגר וירון בלי סוף אני מנוע מלהגיד מה דעתי על המספרים של אנשים שצריכים לשחרר בהזדמנות כזאת. אבל כבר הגשנו את הדוח שלנו לשר הביטחון ובזה  לממשלה.

אבל יש היבט אחד שאני יכול לדבר עליו באופן חופשי והוא ההיבט המוכר בשם חניבעל.

חניבעל הוא שמה של פקודה שנכתבה בצה"ל בשנות השהות האחרונות שלנו בלבנון לפני היציאה משם בשנת 2000. זאת היא פקודה מורכבת ומתעדכנת לעיתים, הוא עודכנה בסוף שנת 20-11, ופעם במהלך 20-12 . היא פקודה מסווגת מפני שהיא לא רק הוראות פתיחה באש לחיילים היא גם מקימה מערכת שלמה ממושבה. כוחות מסוימים כאלה ואחרים נכנסים לפעולה כאשר יש חשש שיש נסיון לחטוף חייל. ומי מנהל אותם לאן הם יכולים להגיע, מי מרשה להם לעשות מה, כל אלה קטעים מסווגים של הפקודה הזאת ומאוד מפורטים וטוב שכך. אבל יש חלקים לא מסווגים שעליהם אפשר לדבר.

בשולי מלחמת לבנון הראשונה, מאז ועד היום, אנחנו נתקלים לפעמים בביטוי המחריד "טוב חייל מת מחייל חטוף". יש איזו תפיסה תיאורטית אצל חלק מהאנשים שנוכח מצב כזה שבו אתה רואה חייל שמנסים לחטוף אותו אתה מנסה לירות לגלגלים של המכונית או לפגוע באיש החיזבאללה שחוטף אותו ואתה לא מצליח לעצור את החטיפה הזו, מוטב שהחייל יהיה מת מאשר יהיה חטוף. אם אתה בטנק, פגז לתוך הרכב הזה יהרוג את החוטפים ואת החייל, אם אתה בהליקופטר טיל שלך יהרוג את כולם. זאת היא הבנה מוטעית לחלוטין של הפקודה מהרגע הראשון שנכתבה ועד היום הזה. אבל זו טעות גסה שרווחה בין החיילים שטוב חייל מת מחייל חטוף. זאת מחשבה רווחת ועד היום יש כאלה שמנסים להצדיק את הטענה הזו. צריך להבין שהוראות הפתיחה באש הן לא כאלה! הן ממש להיפך. הוראות הפתיחה באש אומרות שצריך ומותר לפתוח באש כדי לסכל את הנסיון לחטוף את החייל ביודענו שזה גם מסכן את החייל. אתה יורה לסביבתו, לא כולם הם צלפים אולימפיים יכול להיות שאתה מתכוון למשהו אחד ואתה פוגע בחייל זה עדיין מותר, אלא אם כן יש הסתברות גבוהה של פגיעה בו. אלא אם כן יש ודאות של פגיעה בו. לכן פגז של הטנק לתוך המכונית של החוטפים עם החייל, אסור, אסור לירות. כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של הפקודה הזו למרות שאלפי חיילים הבינו את זה במונחים של טוב חייל מת מחייל חטוף במקום להבין שטוב חייל חטוף מחייל מת, בלית ברירה. אבל לא ידוע לי על שום מקרה שבו חיילים עשו את זה. קשה להניח שיהיו חיילים עם ערך הרעות שאנחנו גדלים עליו, ושהם רואים אותו גם בדוגמא האישית, גם לומדים עליו בכל צורה אחרת, שעם ערך הרעות המפעם בלבבות יהיו חיילים שירו ממש בחבר שלהם כדי שלא ייפול חי בידי החמאס או החיזבאלה. המסמך המלא של חניבעל נותן נימוקים לכך שהפקודה היא לא לסכן את חיי החייל שמנסים לחטוף אותו מעל רמה מסויימת. בודאי לא בא בחשבון לפגוע בו. גם הרמטכ"ל הבהיר זאת בפורומים מתאימים, וצריך לקוות שהמפקדים מספיק ממושמעים וכולם יודעים להסביר זאת לחיילים כדי שלא יקרה חס ושלום אסון מהסוג הזה. פקודה לחייל אל תיפול בשבי – תפוצץ עצמך היא פקודה לא נכונה. פקודה לחייל, תירה בחבר שלך כדי שלא ליפול בשבי היא פקודה לא נכונה. היא לא רק לא נכונה היא גם ממש מטלטלת את כל מבנה הערכים של ערכי הפיקוד וערכי הצבא שעליהם נעה כל השיירה הצבאית כשהיא באה לנצח במלחמה.

לסיום אני רוצה לומר על דילמות, כאמור, אפשר להפיג דילמות, לגרום להן לא להתעורר בכלל ואפשר לפתור אותן. כשצריך לפתור אותן פירושו להכריע לכאן או לכאן. פתרון הוא תמיד בעל שני חלקים. לפתרון הדילמה יש שתי קרניים, יש קרן אחת וקרן שניה. שתיהן חשובות לנו. הלוואי ויכולנו לממש באופן מלא את שתיהן. זה המצב הטראגי. זאת היא הדילמה, אי אפשר לממש את שתיהן באופן מלא. צריך להחליט איזו מהן מממשים באופן מלא ואיזו מממשים באופן חלקי. צריך להבין שלא מספיק להחליט שזאת יותר חשובה צריך לממש את ההחלטה שזאת יותר חשובה וגם צריך למזער את הנזק לשני.
כשיוצאים מביטוי מעשי של פתרון הדילמה. תמיד חוזרים ברגשות מעורבים. מפני שמצד אחד ביטאנו כראוי ערך אחד ומצד שני לא ביטאנו כראוי את הערך השני מפני שהיינו במצב של הדילמה שלא ניתן לממש באופן מלא את שניהם. אם הפתרון שנקטנו בו הוא נכון יש לנו רגשות של סיפוק כמובן אבל גם רגשות קשים כי את הערך המשני לא מימשנו במלואו. דבקנו במשימה כבשנו נהדר, נהרגו חיילים שיכלו אולי לא להיהרג, אנחנו לא מרגישים טוב. אתם זוכרים אולי את מה שיצחק רבין אמר בנאום קבלת תואר דוקטור כבוד באוניברסיטה העברית למחרת מלחמת ששת הימים – "העם באופוריה אבל לא החיילים" מפני שהם השאירו את חבריהם בשדות הקרב. כלומר תמיד הרגשות הם כפולים, אתם יכולים להיות רק באופוריה כי ניצחנו בצורה כל כך מופלאה וגם הם שותפים לשמחה לניצחון האדיר אבל יש להם עוד רגש שמונע מהם את האופוריה, חברים שלהם שחלקם נשאר בשדות הקרב. הערך המשני של שמירה על חיי החיילים לא הצלחנו לממש במלואו.

זה כשהפתרון נכון, אני רוצה לומר שגם פתרון מוטעה משאיר רגשות כפולים. מצד אחד הוא משאיר רגשות קשים כי הוא מוטעה ולא ביטאנו כראוי את הערך הראשי החשוב יותר. אבל הוא משאיר בנו גם רגשות טובים וזה לא צריך להישמע פרדוכסאלי. כי בכך שהוא היה מוטעה הוא נתן חשיבות עליונה ואפשר מימוש מלא של הערך המשני שגם הוא חשוב כשלעצמו ואנחנו רוצים גם בו. לפעמים תוך כדי חירוף הנפש ולפעמים בדרכים שקשה לעלות על הדעת את גודל האומץ והנחישות שצריך להיות מצויידים בהם כדי להגיע לשם.

בין אם כך ובין אם כך תמיד יש לנו מה ללמוד מה להעריך ומה להוקיר.