כמות הדילמות שאנו מתמודדים איתן הינה אינסופית. קל לאבד ידיים (ורגליים) בנבכי הדילמות ההילכתיות.
יש הבדל בשאלת הצלת חיים בין אדם לחברו בעת שלום לבין חייל לעמיתו בעת מלחמה.
ננסה לאפיין את הדילמה במונחים המרכיבים אותה:
עת מלחמה
ראשית, מדובר בעת מלחמה. לפי הפרשנים, בעת מלחמה כל העם בסיכון – ולכן חייב אדם (חייל) לסכן עצמו למען חבירו. בתנאי שלום זה לא בהכרח המצב.
יתרה מזאת, כמו שלא ניתן להסיק מעת שלום לעת מלחמה – לא ניתן גם בכיוון ההפוך. המשמעות היא שעולם הערכים הוא שונה.
ובנוסף, בעת מלחמה "כל העם" בסכנה ולכן ההתיחסות היא אחרת.
הצלת חיים
השאלה היא האם צריך פילון להציל את עצמו או את חייליו?
כלומר מהו הערך החשוב יותר רעות (לא מפקירים פצועים) והצלת חיים ("לא תעמוד על דם רעך") או קדושת חייך קודמת?
כאשר מנסים להבין את גישת ההלכה לדילמת המפקד פילון צריך להיזהר מאוד בניסוח השאלה.
על פניו קדושת החיים היא ערך עליון
וערך חיי אדם חשובים יותר משל חברו, למעט אותם מקרים בהם אדם חייב לנסות ולהציל את חברו.
שאלה:
האם כדי להציל חייל פצוע, יש לסכן חיי חיילים אחרים?
תשובה:
ודאי, זה שייך להלכות צבא. בלי זה צבא לא יוכל להתנהל. בחיים האזרחיים זו אמנם שאלה – האם אדם חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חברו?
לא, פוסק הרדב"ז, כי חייך קודמים לחיי חברך. כן, פוסק הסמ"ע בשם הירושלמי; אמנם חייך קודמים לחיי חברך אבל ספק חייך אינם קודמים לוודאי חברך (שו"ע, חו"מ תכו). כלומר, אם לא תעשה כלום, הוא ודאי ימות; אם תעשה דבר, אולי תמות.
אך גם הפוסקים כרדב"ז, שחייך קודמים לחיי חברך בכל מקרה, ושאין לך לסכן חייך כדי להציל חברך, מודים שאין להגזים, ושסיכון קטן מותר. וכן כותב ה משנה ברורה (שו"ע, או"ח שכט, ס"ק יט).
למשל פסק הגרא"י וולדנברג שאין היתר לתרום כליה מאנשים חיים, כי נעוץ בכך סיכון לתורם בעת ניתוח או בסיבוכים שאחרי הניתוח, וכן שכלייתו הנותרת תצא מכלל תפקוד. אך הג"ר עובדיה יוסף חלק עליו, כיוון שזה סיכון קטן ומצווה גדולה, אפשר לתרום כליה מחיים. אך כל זה בחיים האזרחיים. בצבא החשבון אחר לחלוטין: כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. אמנם פתגם זה אינו מופיע בגמרא, אלא הוא של שלושת המוסקטרים לאלכסנדר דיומא, אבל בחיי הצבא הוא בכל זאת נכון.
בצבא מסתכנים במגמה לאומית; כמובן הכי מעט שאפשר, אך אם זה נצרך – מסתכנים. אין משאירים פצועים בשטח, אפילו על חשבון סיכון חיילים אחרים.
החייל הלוחם במסירות נפש, יודע שאינו לבד ושחבריו לנשק לא יעזבוהו, מזה הוא יונק כוח להילחם. אך אם זורקים אותו קדימה, הוא לא יילחם ולא יתנדב ליחידה מובחרת. בלי זה אין צבא.
בחיים האזרחיים, פיקוח נפש הוא אירוע מקרי. לעומתו, הצבא כרוך בהסתכנות. האויב מסוכן. הולכים לקרב כדי להרוג עם סיכון להיהרג. סיכון זה אינו מקרי והוא שייך במהותו לעיסוק הצבאי. לכן לוקחים סיכון כדי להציל חבר פצוע.
אין כאן התייחסות למאורעות שהיו בזמן האחרון שחלוקות הדעות אם צה"ל תִּפקד נכונה. יתכן בהחלט שגם צה"ל יטעה לפעמים, אבל ההשקפה הבסיסית של צה"ל תמיד היתה, לא השתנתה ותמיד תהיה, שחייל פצוע אין מפקירים.
שמא תאמרו: מה ההיגיון לסכן כמה בשביל אחד?! אלא במלחמה הגדרים של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" – שונים, אם כי ודאי שיש להישמר כמה שאפשר. כך כותב הג"ר שאול ישראלי בספרו עמוד הימיני וכך כותב הנצי"ב על הפסוק "את דִּמכם לנפשֹתיכם אדרֹש" (בראשית ט ה).
הגדרים שונים: מסתכנים בעבור כל מה שנצרך.
ויהי רצון שד ישלח לנו שלום ויחזיר את כל חיילינו תמיד לשלום.
מתוך האתר של הרב שלמה אבינר
דילמת המפקד פילון דומה במובנים מסויימים לדילמה הבאה:
(לקוח מתוך "דילמת המים – דילמה מוסרית" מאת רפאל לירז)
"שניים שהיו מהלכים במדבר, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים? שניהם מתים
(שאין המים מספיקים לשניהם); ואם שותה אחד מהם? מגיע ליישוב.
דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו,
עד שבא רבי עקיבא ולימד ? 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך".
הפסיקה המקובלת היא כדעת רבי עקיבא.
לדעת רבי עקיבא מי שמחזיק במים חייב להציל ראשית את עצמו, שכן אין הוא בעל זכות
מוסרית לוותר על חייו לטובת חברו, שכן אדם קרוב אצל עצמו ולפיכך חייו קודמים.
אך יש כאלה שמנתחים את פסיקתו של רבי עקיבא שבעל המים רשאי אם הוא רוצה
לשתות בעצמו, אבל יש לו זכות לוותר על המים לטובת חברו אם הוא רוצה לעשות לעשות כן.
פסיקה זו עלתה והפכה להיות אקטואלית בעת אסון מעלות בו נטבחו 22 תלמידי בית ספר דתי
בצפת ע"י מחבלים בעת טיול כאשר באו חיילי צה"ל לשחררם.
(זאת לאחר החלטת הדרג המדיני לא לנהל משא ומתן עם החוטפים)
התלמידים היו כלואים בבית-ספר בו הם ישנו יחד עם מוריהם.
בעת נסיון השחרור קפצו חלק מהמורים מהחלונות מטה בנסותם להציל את חייהם.
לאחר אותו מקרה עלה העניין במשרד החינוך שם הוחלט לפטר את אותם המורים, שלהגנתם
טענו כי לפי פסיקת רבי עקיבא הם נהגו כהלכה.
תגובת משרד החינוך היתה כי המורים חפים מפשע מבחינה הלכתית ומשפטית אך מבחינה
אתית אין הם מתאימים להיות מורים בישראל. כחיזוק הובא גם מקרהו של יאנוש קורצ'אק
אשר לא הפקיר את תלמידיו והלך אתם למשרפות למרות שניתנה לו האפשרות להינצל.
הצלת חיי הזולת במחיר סיכון חיי עצמי
בעבודת חקר מעניינת מצאתי גם את הפרק הבא אשר קשור לדילמה של פילון.
עבודת חקר בתלמוד
תרומת אברים במקורות היהדות.
שאלת חקר: האם מותר על פי מקורות היהדות להשתיל איברים?
הצלת חיי הזולת במחיר סיכון עצמי:
האם חייך קודמים לחיי חברך?
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א
ברייתא:
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך.
מקרה:שנים שהיו מהלכין בדרך, ביד אחד מהם קיתון של מים,אם שותים שניהם-מתים,אם שותה אחד מהם-מגיע לישוב.
מחלוקת:
בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו. נימוק:"ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו".
רבי עקיבא: נימוק: "וחי אחיך עמך" –חייך קודמים לחיי חבירך.
מי שיכול-יציל את עצמו?
בן פטורא האלטרואיסט, אינו מוקיר חיי אדם כשהם לעצמם, ונוח לו שיאבדו שתי נפשות במקום שמלאך המוות אינו דורש אלא אחת ובלבד שינצח רגש האלטרואיזם. אבל מוסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית. כל מעשה שיש בו איבוד נפש-רע השבר, אף אם הוא יוצא מתוך רגש טהור של אהבה ורחמים. ואף אם הנפש הזאת היא בעל המעשה עצמו. ובעניין שלפנינו, שאפשר להציל אחת משתי הנפשות, חובה מוסרית היא כן להתגבר על רגש הרחמים ולהציל את מי?- הצדק אומר:מי שהיכולת בידו להציל את עצמו כי כל אדם הופקדו חייו בידיו לשומרם, ושמירת פיקדון שבידך קודמת לשמירת פיקדון שבידי חברך.
מקור נוסף אשר מופיע באותו מקרה: ספרא בהר פרשה ה ד"ה פרשה ה
וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך,
הסבר: יש כאן מקרה המתאר קושי מסוים. מסופר כאן על שנים אשר הלכו בדרך, ביד אחד מהם מימיית מים, שניהם צריכים לשתות על מנת לחיות אך אם ישתו שניהם-ימותו ואם ישתה אחד מהם יוכל להציל את חייו שלו.
מסקנה: כמו שניתן לראות קיימת מחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא. בן פטורא טוען שמוטב שישתו שניהם ולא יראו אחד במיתתו של השני. ניראה כי בן פטורא דיבר מן הרגש והמוסריות. רבי עקיבא טוען כי על אחד מהם לשתות כי חייך קודמים לחיי חברך. רבי עקיבא מדבר מההיגיון, הוא חושב שעל אדם לעשות הכול על מנת להציל חיים אפילו אם זה דורש במותו של האחר. מחלוקת זו נשארת חלוקה והתשובה לחיי מי קודמים לאחר נשארת פתוחה.
דעתנו בנושא:
אנו תומכים בדעתו ונימוקו של בן פטורא מתוך רגש ומוסר אך יכול להיות שאם היינו בנעליו של אחד מן "ההולכים בדרך" דעתנו הייתה משתנה ואינסטינקט ההישרדות שלנו היה ניכנס לפעולה והיינו מאמצים את גישתו של רבי עקיבא.
הקשר לסוגיה: על פי טיעוניהם של רבי עקיבא ורבי בן פטורא אנו מסיקים שבנוגע לתרומת האיברים ניתן להסיק שני דברים:
• על פי בן פטורא שניהם צריכים לשתות כדי שלא יראה חבר אחד במיתתו של חברו וזה מתקשר לשאלת החקר בכך שאין דוחין נפש מפני נפש כלומר שניהם שווים בחייהם ובמקרה של תרומת איברים לא יפקירו את חייו של האחר למען הצלת השני.
• על פי רבי עקיבא :"חייך קודמים לחיי חברך" כלומר בהקשר לתרומת איברים, אתה יכול לסכן את חייו של אדם אחר על מנת להציל את עצמך כפי שמצוטט בנ"ל.
דילמות בהצלת נפשות
(לקוח מתוך דילמות מוסריות מאת הרב אליעזר מלמד)
בתלמוד מסכת בבא מציעא (סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח נפש.
שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים,
הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה – יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחברו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא? דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל אם חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חברו. וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אף-על-פי-כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות, שחייו קודמים לחיי חברו (העמק שאלה קמ"ז), שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חברו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות. וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחברו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חברו החולה.אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חברו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחברו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות – חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחברו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד). אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חברו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חברו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מן הראשונים, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו. (עוד עייין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).
(מתוך טוב טעם ודעת – נשים ותלמוד תורה / ד"ר ברינה יוכבד לוי)
שיעור אחר עומד להסתיים. הנשים יוצאות החוצה. בעוד אני מפנה את ספריי, ניגשת אליי אשה באמצע שנות החמישים לחייה. גם היא בדרכה החוצה, אבל היא אומרת: "עלי להודות לך, השיעור שלך היה נחמה גדולה בשבילי."
אני חושבת לעצמי: איזו נחמה? הרי סיימתי עכשיו ללמד "וחי אחיך עמך", ציווי שחכמי התלמוד יישמו אותו על דילמה מוסרית מרתקת:
שני אנשים הולכים במדבר. יש לשניהם רק מימיה אחת של מים. אם הם יחלקו אותה ביניהם, ימותו שניהם. אם ישתה האחד, הוא יינצל אבל חברו לא יחיה. מה עליהם לעשות?
בן פטורא סבור שעליהם לחלק את המים, כך שאחד מהם לא יראה במות חברו. ר' עקיבא טוען שבעל המימיה הוא זה שישתה, על פי הציווי המקראי "וחי אחיך עמך" – אתך ולא במקומך. חייך קודמים לחיי חברך.
שקלנו את הדעות השונות וטענו טיעונים בעדן ונגדן.
חיי מי קודמים? מה הדין אם האחד הוא ילד והאחר מבוגר?
ואם אחד מהם הוא תלמיד חכם בעל שיעור קומה? ואולי ההולכים הם איש ואשה? כיצד אנו יכולים למדוד את הערך היחסי של החיים?
היה לנו דיון ער ובוודאי גם מעורר מבחינה אינטלקטואלית, אבל האשה שלפניי מצאה בו גם נחמה. לפני שאני יכולה לשער למה התכוונה, היא מסבירה.
"תראי, אני עובדת ב'יד שרה', ארגון התנדבותי שמשאיל ציוד רפואי. כמובן שלעולם אין די ציוד לכל דורש. התפקיד שלי הוא להכריע הכרעות של חיים ומוות. האם לתת את המשאף הזה לתינוק בן שמונה חודשים או לאשה בת שמונים? בכל יום ויום מת חלק ממני. לעולם אינני יודעת
האם ההחלטה שלי הייתה נכונה. לימוד המקורות הבהיר לי שאין החלטה מסוימת נכונה. אני מוצאת בזה נחמה."
נדהמתי מעוצמת הרגש בדבריה. אני לימדתי את המדרשים השונים ואת הגמרות והתשובות שיש להם קשר לפסוק בספר ויקרא מתוך כוונה ללימוד תיאורטי; והנה כאן אשה שחיה
את ההלכה מדי יום ביומו. היא קראה את הטקסטים לאור ניסיונותיה, וגילתה פנים חדשות בתורה.
