זאביק דרורי – בכנס דילמת המפקד פילון יוני 2012
אני מתמודד עם השאלה מנקודת מבט אישית. מההיבט היסטורי אקדמי אני עוסק בשאלה כבר עשרות שנים והן כאיש צבא, יש לי חוויות אפשר לומר קשות.
אני טוען שהנושא הזה של עם וחברה שנמצאים במאבק 64 שנה, 100 שנה במאבק של עם לעצמאות בארצו. עם צריך ליצור לו אתוס. עם מחפש את האתוס. מתי הוא יכול לשכב על הדשא או על המיטה עם ידיים מאחורי ראשו ויכול לעבור למצב של הרהורים או ערעורים קראנו לזה בזמנו בצבא. לדעתי החברה הישראלית עדיין לא יכולה להרשות לעצמה את זה. אנחנו כפרטים יכולים. כל אחד מאיתנו ששערותיו הלבינו יכול להרהר מה כדאי ומה לא? מה אתי? מה נכון ומה לא? והאם כדאי להעביר את המסר לדור הצעיר?
זאת לפחות לא דעתי ואני אסביר מדוע, כי אני חושב שהעברה של מסרים חינוכיים וערכיים לדור הצעיר אינם יכולים להיות בעלי כפל משמעות ולבלבל את הדור הצעיר. זאת דעתי כמובן. כמובן שיש שיפוט שהוא קודם כל שיפוט ערכי או מוסרי ואני לא שמעתי מימי חלדי בצבא שאומרים בא נהרוג את עצמנו למען המדינה. כמובן עיוותתי את טוב למות בעד ארצנו. לא שמעתי זאת אף פעם בצבא, להיפך טוב לחיות בעד ארצנו. אבל אנחנו מדברים על אותם מצבים קשים שבהם אתה מוצא את עצמך כשאתה צעיר, בצבא, ביחידה קרבית ולא פעם אחת ומראש אומרים לך שיש דבר כזה שנקרא דבקות במשימה. מכיוון שחלקנו עברנו מאז 1967 מספר מלחמות ומלחמת לבנון הראשונה והשניה וראינו שדבקות במשימה אינה ערך עליון. פעם זה היה ערך עליון. היום יש עוד כמה ערכים, אמר ראובן גל חיי אדם מעל לכל. אביא מיד דוגמא. הנושא הזה של השניות הזו של הפילוסופיות הזאת והאתיות הזאת אולי מאפשרת לא לרוץ קדימה וכן לרוץ כמו שצריך אחורה ואחרי כן משהו אחר יסביר. אני אוכל להסביר כי אני אהיה בבית. אני הולך על הנושא הזה של הנורמות הכפולות כי זו תרבות שהחברה הישראלית הולכת אליה כמו העולם כולו. קראנו לזה תרבות "המאיזם". מאיזם אני דואג קודם כל לי ולעצמי. זה לפחות לא התרבות שחלקנו חונך עליה. לאור ערכי מלחמת העצמאות מלחמת השחרור ותקופות של שנות החמישים והשישים. חונכנו על הנושא של דבקות במשימה וערבות הדדית ולהוציא פצועים מהשטח. אולי זה לא כל כך חשוב? אולי יותר כדאי שאני אחלץ את עצמי? בואו נחשוב על זה קצת מבחינה פילוסופית. קודם דאג לחייך יש בזה משהו אמר רבי עקיבא.
אני אינני מקבל את זה מתוך התרבות שאנחנו גדלנו עליה, ולהערכתי החברה הישראלית עדיין איננה יכולה לשכב בפיסוק אברים ולרפרף בחזיונות שווא. אני אספר שני סיפורים. נמצא איתנו איציק מרדכי שהיה המג"ד שלנו בחווה הסינית. בפאנל הבא יספר יהודה דובדבני את הסיפור האישי שלו מהחווה הסינית. ותבינו למה אני מתכוון. אני אספר סיפור מאוד פשוט. הייתי סמג"ד והביאו אלי את יוסקה רבון רב סרן שצנח במיתלה ויש לו כנפיים אדומות. הוא הצטרף אלינו לגדוד באותה שבת של יום הכיפורים. הוא נפצע קשה מאוד והגיע אלינו לתאג"ד כשפורץ זרם של דם מאזור החזה. הייתי בטוח שאני נפרד ממנו. הוא אמר לי תמסור ד"ש לאשתי ולילדים. תגיד להם שזחלתי קדימה לנסות להציל חבר וחטפתי בחזה אבל אני מת כמו גיבור. כך הוא אמר לי. למה אני מספר לכם את זה? כי ימים לאחר מכן כשעברנו לצד השני של התעלה וישבנו באחת החוות האדומות החווה האדומה קראנו לזה. אחרי איזה מרדף אחרי כמה חיילי קומנדו, אני מנקה את הנשק ומופיע לפתע יוסקה רבון. אני הייתי המום. אני שואל, יוסקה מה קרה? אתה חי אתה מת? הוא פותח את החולצה. שני פלסטרים גדולים זאביק בסך הכל קרע לי את החזה אבל שום דבר פנימי. שאלתי מה אתה עושה פה? אמר: זאביק באתי להשביע אותך בחיים שלך אל תספר את הסיפור שסיפרתי לך. שאני זחלתי קדימה להציל פצועים. אל תעשה ממני טרומפלדור. לא היה ולא נברא. אל תספר את זה. לכן אני תמיד מספר את זה.
כי הסיפור השני, כשעליתי כמח"ט גבעתי לצפון הגיע הרמטכ"ל משה וחצי ז"ל ושאל את המ"מ במוצב במלחמת לבנון הראשונה מה המטרה שלך? והמ"מ ענה לו: להחזיר את החיילים הביתה בשלום. הרמטכ"ל קרא לי, ושאל "איפה האוטובוסים?" אני לא הבנתי. המ"מ אומר להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אז תעלה אותם על אוטובוסים ותחזרו הביתה. זה באמת מטרתו של מפקד בצה"ל?
אני מסכים עם ראובן שההבדל בין פחד לגבורה לפעמים הם שני צידי המטבע אבל אני מאמין בחינוך של החברה ושל הבית ושל המשפחה ואנחנו מספרים את הסיפור מימי ציקלג ששוכבים והאם לרוץ קדימה או לא לרוץ קדימה? ואז הוא רואה את דמות המטפלת שאומרת "גדי רוץ, גדי רוץ" והוא רץ.
